טור דעה: יצאנו להפגנת הישרדות, לא למחאה אלימה

האנשים שהכו על חלונות הבנקים אינם תאבי כוח והרס. הם אינם חובבי אלימות ולא יצאו לרחובות כדי להתפרק. אלה אנשים נורמטיביים, משלמי מסים ומשרתי מילואים. העובדה שדווקא הם לקחו חלק במעשה חריג וחוצה רף, מעידה יותר מהכול על המציאות שבה אנחנו חיים. אור-לי ברלב, פעילה חברתית, בטור אישי על רקע העימות

אור-לי ברלב (אור-לי ברלב)

אתמול חברו אוסף של נסיבות לרגע דרמטי במאבק החברתי בישראל. זה מתחיל באלימות שוטרים ברוטלית, כוחנית וחסרת פרופורציה ביום שישי, שעשרות סרטוני וידאו מעידים עליה, כמו זה שבו נראית דפני ליף, שלא עשתה דבר אלים, מוטלת על הכביש תחת רגליהם וידיהם המכות של שוטרים שרומסים את גופה, משל הייתה אויב העם שבא לחסלו. המסר שעולה מהתנהלות המשטרה הוא פשוט: אנחנו כאן כדי לחסל את המחאה.

וזה ממשיך במציאות כלכלית-חברתית-משטרית בלתי נסבלת שהולכת ומחריפה מדי יום, הודות להחלטות שהשלטון מקבל, וגם הודות לאלה שהוא אינו מקבל, לאחר שהעם דורש במשך שנה שלמה את שינוי השיטה הכלכלית הדורסנית, שתחתיה נאנקים האזרחים שחיים במציאות בלתי אפשרית.

במצב כזה, שבו לא רק שצרכי האזרחים בישראל אינם נענים, אלא גם נשלחות פלוגות שיטור כדי לדכא את קולם ואת מחאתם - מצב כזה מייצר רגעים חריגים.

האנשים שהכו על חלונות הבנקים אתמול אינם תאבי כוח והרס. הם אינם חובבי אלימות, והם לא יצאו לרחובות כדי להתפרק. אלה אנשים נורמטיביים מהשורה, אזרחים טובים, הגונים וישרים, משלמי מיסים ומשרתי מילואים. העובדה שדווקא אנשים נורמטיביים אלה, לקחו חלק במעשה חריג וחוצה רף, מעידה יותר מהכל על המציאות שבה אנחנו חיים.

החברה הישראלית נלחמת על חייה

יצאנו להפגנת הישרדות. יצאנו להילחם על חיינו, ועל חיי אחינו בכל רחבי המדינה, מכל המגזרים ומכל המקומות. זו הייתה הפגנת הישרדות של החברה בישראל, דקה לפני קריסה כוללת ומוות. לא ניתן להקל ראש בזה: החברה הישראלית נלחמת כאן על חייה. ממש. והמלחמה הזו היא כל כך נואשת וכל כך דרמטית, שהיא מביאה ציבור נורמטיבי לרגעים של אין ברירה: מה נותר לו לאדם לעשות כשהוא ניצב על פי תהום, וכל דרך אחרת תוביל אותו רק למטה, לאבדון.

באופן לא מפתיע, דוברי המשטרה ממשיכים לשקר במצח נחושה לגבי האירועים. מפגינים לא פגעו באף אדם ולא הפעילו אלימות על אף שוטר. מפגינים רבים הגיעו אמש עם פרחים בידיהם.

הזעזוע המעושה של אנשי המשטרה היום באמצעי התקשורת, הינו עדות לצביעות ולתעמולה מסיתה שפושה בקרב דוברי השלטון ושליחיו: המפגינים מוצגים כאלימים, בשעה שכל העדויות המצולמות מאירועי יום שישי ושבת מעידות בדיוק ההפך: השוטרים הם אלה שמכים מפגינים, והיה זה דווקא שוטר שחנק מפגינה (ויש על כך צילום וידאו מטלטל).

האלימות האמיתית

למעשה, מעשי הפגיעה בבנקים הגיעו בתגובה לאלימות השוטרים ולא להפך. לו היו השוטרים נוהגים על פי חוק ביום שישי, לא הייתה נולדת הפגנה זו בשבת. לו היו השוטרים נמנעים מלהכות מפגינים ולעצור אותם בברוטאליות במהלך ההפגנה שהתנהלה שעות ללא כל פגיעה ברכוש - לא היו נשברות זגוגיות במחאה של כאב, ייאוש ותסכול. האחריות למצב היא לפתחו של השלטון, ולפתחו בלבד.

המחאה הזו אינה מחאה אלימה, ואין לה שום רצון או תכנית להיות כזו. אולם אין לנו שליטה על כאבם וייאושם של אזרחים. הפגיעה הנקודתית הזו ברכוש יכולה להוות איתות לשלטון שעליו לשנות את התנהלותו.

אבל חשוב לזכור, כי בשעה שנופצו זגוגיות חלון אחד והושחת כספומט אחד, השיטה הקיימת בישראל בניצוח של ההון-שלטון, כותשת את אזרחי המדינה דק דק, יום יום, באלימות כלכלית, בפשעים חברתיים, ועוולות אנטי-דמוקרטיות. כדאי שנזכור שמעשי ההון-שלטון בעשרות השנים האחרונות שהביאו לכך שכל ילד שלישי במדינה רעב. כל ילד שלישי. למעשה, כשחושבים על זה, זו האלימות האמיתית.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת