מאבק האסירים הפלסטינים איבד מכוחו

שביתת האסירים בשנת 1992 הצליחה להוציא מאות אלפי פלסטינים לרחובות עזה והגדה, אבל 20 שנים אחרי, שביתת אסירים נוספת פוגשת מציאות אחרת לגמרי. אתוס האסירים הפלסטינים פוגש חברה עייפה, פסימית ומסוכסכת יותר. חברה שלא מצליחה לרתום ההמונים למאבק. אוהד חמו בטור מיוחד לחדשות 2 באינטרנט

27 בספטמבר 1992 נחשב ליום משמעותי במיוחד בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני. באותו יום פרצה שביתת האסירים שלימים נחשבה לשביתה הארוכה והמשמעותית ביותר עד אז ומאז. מאות אלפי פלסטינים יצאו לרחובות עזה והגדה כמחאה וכסולידריות עם אותם אסירים שובתים. ההמונים החלו להתעמת עם כוחות צה"ל ברצועת עזה ופרצו לתוך בניין המנהל האזרחי.

גם בגדה בשולי הערים הפלסטיניות החלו לא מעט עימותים שנגמרו בקורבנות רבים, אבל 20 שנים אחרי, שביתת אסירים נוספת פוגשת מציאות אחרת לגמרי. הרשות הפלסטינית היום כמו אז, מנסה לעודד את אתוס האסירים הפלסטינים. אותם אנשים שנחשבים פרה קדושה ונמצאים בקונצנזוס, נחשבו לאלו שהקריבו את הקורבן הגדול ביותר - החופש האישי שלהם - לטובת הסכסוך הישראלי פלסטיני.

אלא שמה שתפס אז כבר לא עובד היום. החברה הפלסטינית היא אחרת. להבנתי, עייפה יותר, פסימית יותר, מסוכסכת יותר. חברה שלא מצליחה להוציא את ההמונים לרחובות כמו לפני 20 שנה. למרות הניסיונות האלו של הרשות הפלסטינית ושל התקשורת לקרוא להמונים לצאת ולהפגין בבמחנה עופר, בביתוניה ובקלנדיה על בסיס יומי, ראינו לאורך הימים האחרונים מאות בודדות של אנשים.

להבנתי מדובר במגמה רחבה הרבה יותר. הסוגיות הלאומיות הפלסטיניות שבעבר הצליחו להתסיס את האנשים ולהוציא אותם לקרן רחוב נדחקו לקרן זווית. חוסר התוחלת באינתיפאדה, ההבנה שעימותים לא יקדמו את הפלסטינים לקראת מדינה, ובעיקר היעדר אופיק מדיני - הם אלו שמייצרים את ההבדל בין אז להיום.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אוהד חמו