מהכנסת ה-10 עד הכנסת ה-18

לאורך השנים, נדמה שמוקד פעילותם של חברי הכנסת השונים עבר מקידום האינטרסים של המפלגה לקידום עצמם בפני התקשורת. כל ח"כ מנסה למשוך את המוקד אליו דרך הגשת אינספור הצעות חוק. והתוצאה: סחבת מיותרת, אינספור ועדות - ומדינה אחת שנתקעת במקום. ח"כ מאיר שטרית, חבר הכנסת המכהן הוותיק ביותר, על ההבדל בין אז והיום

ח"כ מאיר שטרית - הוותיק ביותר בכנסת (יח"צ)

כחבר כנסת משנת 1981 עד היום, עם הפסקה של ארבע שנים בתקופת כהונתי כגזבר הסוכנות היהודית, בין השנים 1988-1992, אני ער לשינויים שהתחוללו בכנסת משך שלושת העשורים האחרונים.

הכנסת ה-18 שונה מאוד מהרבה בחינות מהכנסת ה-10 בה כיהנתי לראשונה. השינויים התחוללו לאורך השנים; שינויים פוליטיים, שינויים בדרך בחירת חברי הכנסת ושינויים שהתחוללו במדע ובטכנולוגיה, בתקשורת על ענפיה השונים, וכן בכלכלה ובחברה הישראלית.

חברי כנסת שנבחרו בשנות ה-80, היו מחויבים אידיאולוגית וארגונית למפלגה, והרגישו עצמם חברים בקבוצה פוליטית אחת ומחויבים לה בראש ובראשונה. פועל יוצא מכך שהמשמעת של חברי הכנסת בתוך מפלגתם הייתה מוחלטת.

"פעם היו פועלים מטעם המפלגה". ארכיון (חדשות 2)

הכנסת הפכה לבמה, וכולנו שחקנים

התקשורת כיסתה את עבודת הכנסת על ידי עיתונאים בכירים אשר השקיעו שעות רבות בכנסת ועמדו מקרוב על עבודת הכנסת, תוך טיפול בנושאים החשובים וללא היתפסות לגימיקים. עם המעבר לבחירות חברי כנסת על ידי מוסדות גדולים של המפלגות, בין אם דרך מרכז מפלגה גדול או פריימריז, השתנו כללי המשחק. חברי הכנסת הניחו, בצדק מבחינתם, כי הדרך להיבחר היא להיות בתודעה של הציבור הרחב, ומכאן צמחה עבודה פוליטית שונה שמטרתה האדרת "האני", טיפוח הדימוי הציבורי, ולא בקידום מטרות המפלגות כעיקר. לכן הכנסת הפכה לבמה, וכולנו לשחקנים.

התקשורת, מרובת הערוצים והמדיה, הנלחמת על רייטינג - מחפשת יותר את הגימיקים, הכותרות והצבעוניות ופחות את העבודה המהותית והרצינית בכנסת. מכאן, הדרך קצרה לסימביוזה לא קדושה בין הח"כים לתקשורת, בבחינת "כתוב עליי ואדליף לך" - יד רוחצת יד.

הצעות לסדר היום, שהן עיקר העבודה בכנסת בזמנו, היוו גורם למאבק בלתי מתפשר בין קואליציה לאופוזיציה. לאשר או לא לאשר את ההצעה לסדר היום, כדי שתעלה לדיון בוועדה. הממשלה הייתה מתגייסת כולה לכל הצבעה על הצעה לסדר, וראתה בכך כישלון אם הצעה כלשהי אושרה במליאה ועברה לוועדה. כיום, כמעט כל ההצעות לסדר מאושרות אוטומטית במליאה ועוברות לוועדות ורובן נקברות שם כאבן שאין לה הופכין.

שרים אפילו לא טורחים להגיע לכנסת להשיב על הצעות לסדר היום ושולחים לעיתים קרובות את השר התורן להשיב במקומם. רוב חברי הממשלה כלל לא נמצאים בכנסת בימי שלישי ובימי רביעי לאחר גמר הדיון בחקיקה.

הח"כים עסוקים בחקיקה מיותרת

מכאן, שכל נושא ההצעות לסדר היום הפך לריטואל מיותר לחלוטין. הח"כים מתמקדים בחקיקה פרטית, בעיקר תוך ניסיון לקבל מיקוד תקשורתי בעקבות זאת. לכן, על שום מה הפליאה שח"כים מגישים מאות הצעות חוק למזכירות הכנסת, למרות שבפועל, מותר לח"כ להביא לדיון רק עד חמש הצעות חוק למושב.

הצעות החוק הרבות מחייבות השקעת שעות עבודה רבות של משפטנים בכנסת ובממשלה, כאשר ברור שרוב רובן לא יובאו כלל לדיון. מבדיקת הנתונים על מספר הצעות חוק פרטיות שהוגשו מהכנסת העשירית ועד היום עולה כי בכנסת ה-10 הוגשו 480 הצעות חוק, בכנסת ה-11 הוגשו 772 הצעות, בכנסת ה-17 הוגשו 4,350 הצעות ואילו בכנסת הנוכחית, ה-18, הוגשו עד כה 4,240 הצעות חוק - והיד עוד נטויה.

בנוסף, הוקם ערוץ הכנסת שמשדר את כל דיוני המליאה באופן רצוף, גם באינטרנט. יש מעקב של גופים רבים על המתרחש בכנסת והכל מסוקר ומופיע באינטרנט, כולל פרוטוקולים של המליאה ושל דיוני הוועדות. שפע האינפורמציה הזה לא בהכרח משרת את האזרחים לטובה. לעיתים הוא יוצר בלבול, עומס וחוסר רצון להתמקד בעניין כלשהו.

מרוב חוקים לא רואים התקדמות

הנושאים המרכזיים המשפיעים על עתיד המדינה נדחקים לשוליים ולא מטפלים בהם. התוצאה היא שהציבור עסוק באלפי פרסומים על מאות חוקים לא חשובים, ומנגד, תהליך השלום תקוע, יש פגיעה חמורה באוכלוסיות החלשות, מימדי העוני בישראל הם הגבוהים ביותר ב- OECD, תלמידי ישראל נמצאים במקום האחרון במבחנים הבינלאומיים, בפיגור של שתי ספרות מהמקום לפני אחרון וההשתמטות מצה"ל הולכת וגדלה.

לטעמי, הכנסת עסוקה בחקיקה אין סופית ופחות חשובה. פעם המדינה עמדה בראש סולם העדיפויות, לעיתים נדמה כי היום הקריירה הפוליטית האישית והאינטרס של המפלגות עברו לעמוד בראש הסולם, וחבל. הדרך היחידה לתיקון המצב היא שינוי שיטת הבחירות לבחירות אישיות-אזוריות.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת