סמיכות המועדים היא הכבוד לנופלים

החיים במדינת ישראל שזורים שמחה ועצב מאז הקמתה לפני 64 שנים. טל שרייבמן, ששכלה את אחיה ניר ז"ל באסון המסוקים והייתה אז רק בת 11, ממשיכה לחיות עם האבל ומבקשת: "כבדו את אחי וחבריו - ושמרו על יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות. במותם ציוו לנו את חייהם"

טל ואחיה ניר ז"ל (באדיבות המשפחה)

כמו בכל שנה, גם השנה, מדינת ישראל מתייחדת עם זכר נופליה - חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. צפירות דומיה וטקסים רבים ממלאים 24 שעות המוקדשות לזיכרון, גבורה, כאב ואובדן. "במותם ציוו לנו את החיים" נהוג לומר, ויום הזיכרון מגלם אמרה זו בגלל סמיכותו הכרונולוגית ליום חגה של המדינה - יום העצמאות.

באיחוד זה של המועדים, שבו יום הזיכרון עובר לערב יום העצמאות, ישראל מדגישה את הקשר הבל יינתק בין השגת עצמאות ובין מחיר הדמים הכבד שנדרש למען עצמאות זו. דיסוננס זה בין עצב ושמחה מלווה את העם היהודי במועדים נוספים: חגיגות ראש השנה לצד צום גדליה, תענית אסתר וחג פורים, יום הזיכרון לשואה ולגבורה שמצוין שבוע לפני יום הזיכרון וחגיגות העצמאות כמייצג את האמרה "משואה לתקומה".

מזה זמן מה קיימות בציבור קריאות להפריד בין המועדים וזאת כדי להקדיש את מלוא תשומת הלב פעם לשכול ופעם לעצמאות. כאחות שכולה מזה 15 שנים אני חושבת שלמרות שהמעבר בין העצב לשמחה הוא קשה, הסמיכות בין המועדים היא טבעית ומתבקשת מאליה. כבר בשנת תש"ח, כשבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, היו נופלים. עם ההכרזה פרצה מלחמת השחרור בה נהרגו כ-6000 בני אדם, חיילים ואזרחים, כאחוז אחד מהאוכלוסייה שהייתה בארץ.

יש לזכור שיום הזיכרון מיועד לציבור כולו ולא רק למשפחות השכולות. מבחינתנו, כל יום הוא יום בו אנו זוכרים וחיים את החלל. אחי ניר נהרג באסון המסוקים בשנת 1997 עם 72 מחבריו. 15 שנים עברו מאז אותו ליל שלישי גשום, 15 שנים בלעדיו ואיתו. ניר נמצא איתי בכל מקום אליו אני הולכת. הוא איתי מהרגע שאני קמה בבוקר, מלווה אותי במהלך כל היום, בכל החלטה שאני עושה, בכל מחשבה. הוא איתי ביום חול ויום חג, בעצב ובשמחה.

המעבר בין הימים הוא לא פשוט, אבל גם החיים בצל האובדן הם מורכבים, כמו החיים במדינת ישראל בכלל. גם בימינו אנו אנחנו נמצאים בסיטואציה של לוחמה מתמדת על עצמאותנו ועל זכות הקיום של המדינה. חיינו רוויים בפחד תמידי מהפיגוע הבא ומהמלחמה שאולי תפרוץ.

ועם זאת, אנחנו חיים והמדינה מתפקדת - פחד לצד תקווה, כאב לצד שמחה. נפילתו של אחי כמו נפילתם של אחרים היא כואבת, היא על גבול הבלתי אפשרי להתמודדות, אבל היא לא הייתה לשווא.

תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים ושלא נדע עוד אבידות וצער.