דעה: הממשלה החליטה להקים את היכל ההנצחה ללא חללי הטרור

היום מרכין עם ישראל את ראשו לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. יוסי מנדלביץ', שאיבד את בנו יובל בפיגוע בקו 37, לא מבין מדוע חללי הטרור לא זוכים ליחס שווה. "התפיסה הישראלית לא אימצה את המשפחות השכולות של חללי הטרור אל חיקה", הוא אומר, וקורא להנצחת חללי הטרור בהיכל ההנצחה שיוקם בהר הרצל

יובל מנדלביץ' ז"ל (משפחת מנדלביץ')

יום הזיכרון לחללי הטרור ופעולות האיבה הוא יום מכונן לאחיי ואחיותיי ממשפחת השכול, שותפיי ליגון ולאובדן. זה היום אליו נושאות אלפי משפחות את עיניהן ואל יום זה הן כורות את אוזנן. זה היום בו גוון השחוח מזדקף קמעה. זה היום בו ניצת ברק כלשהו בעיניהן הכבויות. זה היום בו זכר יקיריהן - חללי הטרור ומלחמות ישראל - הנעלם מעין כל במשך ימות השנה, מוזכר.

אני איבדתי את ילדי האהוב יובל בן ה-13 וחצי ב-5.3.2003, בזמן שנסע הביתה באוטובוס מבית הספר. מחבל עלה על האוטובוס והתפוצץ בתוכו, כשהוא הורג תוך כדי נסיעתם הביתה בני נוער רבים, ואזרחים שנפלו חלל במלחמה הבלתי פוסקת על הארץ הזאת.

עם הצפירה המפלחת בצריחתה הנוקבת כל לב, עם הצפירה העולה ומתרוממת כמו עוף החול הקם מאפרו, עולים גם נשמות החללים - השרופים, השסועים, הירויים. עם הצפירה עולה וניצב מול עינינו בכל עוצמתו זכרם של החללים. עם הצפירה ננעץ עמוק יותר זכרם בזיכרון המשותף של כל אזרחי המדינה.

"כוח האומה הוא בזיכרונה"

לצידנו עומדים ונשמעת אנקת הנכים ממלחמת הטרור וסבלם היום יומי אף הוא לא נכחד מעינם ולבם של תושבי המדינה. אנו, הנהגת הארגון היציג, פעיליו ומתנדביו, חיים את הסבל הזה יום יום. אנו רואים ושומעים את הסבל, הבכי והיגון ומטפלים באמצעינו הדלים בנפגעי הטרור ופעולות האיבה. כל השנה. כל שנה.

כוח האומה הוא בזיכרונה - זה מותר האדם. ואם אנו רוצים לחיות, ואם אנו רוצים ושואפים לצוות את החיים לילדינו, אם אנו מאמינים שהוטל עלינו לסלול לילדינו דרך אל העתיד, הרי שעלינו ראשית כל לזכור - זכור את אשר עשה לך עמלק וזנבותיו של העת החדשה.

השנה הועמד היגון והסבל של משפחות חללי הטרור במבחן קשה במיוחד. החזרת החייל השבוי על ידי שחרור של כ-1,000 מחבלים שפוטים, שהיו מעורבים ברציחתם של מאות אזרחים ובפציעתם והפיכתם לנכים של אלפים מאזרחי המדינה, פילגה את נפגעי הטרור ואף את הציבור כולו .

"מחבל שרצח משפחה יהיה חופשי?"

עמדו לפנינו שאלות חדות וברורות: האם ייתכן שמחבל, שאחראי לרצח משפחה שלמה ואזרחים נוספים בפיצרייה, יהיה חופשי? האם יעלה על הדעת שמחבלים שאחראים לשריפת וריסוק בני, אהובי, יובל ועוד 16 חפים מפשע באוטובוס בחיפה יהיו בני חורין? האם סביר שמי שאחראי לטבח מזוויע בבית מלון, עת יהודים מבוגרים, חלקם ניצולי שואה, מתכנסים לסדר פסח, יחגוג עם בני משפחתו?

מול שאלות אלו, צריכה לעמוד התפישה הערכית שחיילים מסכנים את חייהם כדי להגן על האזרחים ולא להיפך. התפישה שאין להפקיר חייל חי, שהמדינה שלחה אותו לקרב והיא אחראית לגורלו, איננה יכולה לעמוד באותה היררכיה כמו הגנת האזרחים. כי אז אין הצדקה לסכן חיילים בקרב. המדינה יכולה לפדות שבויים בדרכים צבאיות ואינה רשאית להשתמש בטרוריסטים שרצחו אזרחים כמטבע העובר לסוחר.

בסופו של דבר התקבלה ההכרעה בעד העסקה. החייל שוחרר, אך באיזה מחיר. החמאס ניצח בגדול והשיג עסקה שאחרים לא חלמו עליה. שישה חודשים אחרי ששוחררו מהכלא הישראלי רוצחי ילדינו, אנו רואים את הגרועים במרצחים חוגגים בחו"ל, בעזה, מתחתנים, מקבלים ג'ובים, מטיילים, חוזרים לטרור, מנחים תכניות טלוויזיה. אלה שהינם בני מוות, אלה שרצחו מאות ישראלים, אלה שאחראים לגרועים שבפיגועים בישראל, יצאו כולם לחופשי.

"ביטחון האזרחים חייב לקבל קדימות"

היום אנחנו עומדים אחרי שהמעשה נעשה, ושואלים את עצמנו - מהי התפיסה הערכית המדינית של המדינה בנושא חיילים שנפלו בשבי? מהי התפיסה הביטחונית לגבי שחרור מחבלים? מהי התפיסה הערכית של המדינה בנושא האחריות לביטחון אזרחי ישראל בתוך המרחב האזרחי? לדעתנו, ביטחון האזרחים שאינם יכולים להגן על עצמם חייב לקבל קדימות ראשונה.

אנחנו דורשים לדעת מהי הדרך שהממשלה מתחייבת ללכת בה. הדברים אמורים להיות ברורים וחד משמעיים, למען נדע אנחנו ויידעו אויבינו מהי עמדתנו הנחרצת, שממנה לא נזוז. אנחנו, שאיבדנו את היקר מכל, משפחות חללי הטרור, בין אם תומכים או מתנגדים לשחרור מחבלים, ראינו בעיניים כלות ושמחות את החייל חוזר למשפחתו. אנחנו נשארנו עם ילדינו שטמונים באדמת ישראל, טמונים שם לעד ולנצח נצחים.

עסקת הדמים הזאת העלתה לפני השטח עניין מרכזי שעליו לא מדברים 364 יום בשנה. רק ביום אחד מדברים. היום, יום הזיכרון. אז הסכיתו ושמעו - רוב רובם של חללי האינתיפאדה השנייה ולאחריה היו אזרחים. כאלף אזרחים. מלחמת הטרור הפכה את השכול האזרחי לנתיב המדמם המרכזי של קורבנות הסכסוך מהצד הישראלי. אלף אזרחים ישראלים נרצחים שווה ערך ל-50 אלף אמריקנים, עשרת אלפים אנגלים או צרפתים.

"נפגעי פעולות איבה - שם ביזארי"

בכל מקום אחר, רצח של למעלה מאלף אזרחים היה יוצר מהפך בגישת המדינה למשפחות הנרצחים, אך בישראל שום דבר לא אירע בעקבות התפתחות זו. נכון, יום אחד בשנה זוכרים את חללי הטרור, אבל בשאר 364 הימים מדחיקים, מתעלמים, שוכחים, רומסים ומזניחים כאילו הם אינם קיימים.

התפיסה הערכית הישראלית לא אימצה את המשפחות השכולות של חללי הטרור ואת נכי הטרור אל חיקה. להיפך, היא שמרה בקפדנות על ההיררכיה הברורה בין השכול הצבאי, החייל ההרוג, לבין האזרחים, חללי הטרור. הצבא למד במשך שנים ארוכות את דרך ההתנהלות והסיוע למשפחות שכולות של חיילים שנהרגו, ומערכת הביטחון יצרה דרכי שיקום ופיצוי, מערכות טיפול סוציאלי ונפשי וכללי התנהגות. וטוב שכך. השכול של החללים האזרחים נותר פרוץ ושומם. כן נכבדיי, ככל שזה נשמע קשה, כך זה מדויק.

הגורמים המחליטים לא השכילו ליצור מערך שיקום וטיפול משותף. כנראה נוח להם עדיין בעידן המלחמות הגדולות, שם ברור מי נגד מי. המשפחות חיכו בבית ל"סיירת איוב" שתדפוק בדלת חס וחלילה, ואילו באזרחים חללי מלחמת הטרור יטפל הביטוח הלאומי. נפקיד עליהם עובדות שכבר מטפלות בתאונות עבודה ודרכים וכך נחסוך גם כסף ולא משנה שאבדן או נכות שבאים מטרור הם טראומה נפשית עמוקה, שונה ובעיקר לאומית. המחוקק החליט כי נקרא להם בשם הביזארי - נפגעי פעולות איבה. לא חללים, נפגעים. כאלו הם עדיין בחיים - רק נפגעו.

"תושבי הדרום הם הגיבורים החדשים"

אמרנו שכול סוג ב'. הפרדה בין דם לדם. והרי כל חללי הטרור נפלו מיד האויב. מדוע ההיררכיה האבסורדית הזאת ? נכבדיי, התפיסה הערכית שגבורה ועמידה איתנה היא נחלתם הבלעדית של לובשי מדים לא קיימת יותר. אחיי הגיבורים תושבי הדרום בעוטף עזה הם הגיבורים החדשים-ישנים. הגננת שסופרת עד 20 עת הישמע אזעקת צבע אדום, פועל המפעל הרץ לאשקובית להגן על חייו; מחלקי הלחם והחלב המסכנים את חייהם להביא תוצרת טרייה למיליון אנשים החיים תחת מטר הגראדים, הקסאמים והמרגמות - הם הגיבורים החדשים-ישנים, שמזכירים בגבורתם את תושבי קו העימות במרגלות הרמה בעמק הירדן ובאצבע הגליל בימים עברו.

והרי הכי קל זה לברוח צפונה. אך בגבורה עיקשת, שמהווה התרסה מול צוררינו מעבר לגבול, הם אומרים "אותנו לא יזיזו". וזאת היא הציונות האמיתית. הדבקות במטרה, האומץ האזרחי אל מול אש האויב. בעוד החמאס וחבר מרעיו מנסים לזרוע מוות, גיבורי הדרום נאחזים בחיים. עוד מטע ועוד יישוב ועוד חתונה ועוד בית תינוקות ועוד מפעל. אכן גבורה לעילא ולעילא.

אחרי מאבק ציבורי ממושך להביא לביטול ההיררכיה בשכול ולביטול הדרת השכול האזרחי, נתבשרנו לאחרונה כי מי שאחראי להדרה של השכול האזרחי - משרד הביטחון - מקים היכל הנצחה לאומי בהר הרצל. קהילות רבות ומגוונות יהיו מונצחות בו - מחללי צה"ל ועד חיילים יהודים שלחמו בשורות הצבא הטורקי נגד הבריטים במלחמת העולם הראשונה. מחללי משרד החוץ בפיגוע בבואנוס איירס, ארגנטינה ועד אנשי הלח"י. רק חללי הטרור, שכולם עד אחד נפלו מיד אויב, לא יהיו מונצחים שם.

היכל ההנצחה יקום ללא חללי הטרור

מאחר שמקבלי ההחלטות ידעו לנפק אמפטיה בלבד ולא מעשים לביטול הדרת השכול האזרחי, גם בהיכל ההנצחה הלאומי, הארגון היציג של נפגעי הטרור פנה בשבוע שעבר לבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק על מנת שהוא יפסוק באם יש להמשיך באפליית השכול האזרחי או שמא יש להפסיק את היררכית הדמים הבזויה הזאת.

ביום א', ממשלת ישראל, בהחלטה שלא תיאמן, בלי לשמוע את דבר הארגון היציג, מיהרה להעמיד את בג"צ בפני עובדה מוגמרת. הממשלה החליטה להקים את היכל ההנצחה ללא חללי הטרור. מבחינתה ההדרה נמשכת ויש אפליה בין שכול במדים לשכול אזרחי.

ביום הזה אלפי משפחות שכולות מרגישות את הסולידריות של עם ישראל, שמרכין איתן את ראשו על מי שנפל חלל מידי אויב על תקומת הארץ. החלטת ממשלת ישראל להדיר את חללי הטרור מהיכל ההנצחה הלאומי, משכיחה ומכחישה את קורבננו הכבד על תקומת המדינה.

אנו תקווה שבג"צ ישפוט ויקבל החלטה שיש בה מן הצדק ולא מן האנאכרוניזם. ראוי שחללי מערכות ישראל האזרחים שנפלו חלל מיד אויב יקבלו את המקום ואת הכבוד הראוי להם בהנצחה, ובתפיסה הערכית של ישראל, 2012. וכבר אמרו רבים כי עם שאינו זוכר את עברו אין לו גם עתיד, והלוואי שזכרם של יקירינו ייכון לעד ולא יהיה כלא היה.