חגי, החלום עליך נגמר מהר מדי

דווקא כשהפסיק אורן פנקר לדאוג לאחיו, קרה הנורא מכול. חגי, צוער שב"ס ואב לילדה בת 8 חודשים, נספה יחד עם חבריו באסון הכרמל. מאז מנסה אורן להתגבר על האובדן, אך לא מצליח. במכתב אישי, הוא מבקש להגיד תודה לאח האהוב ומספר על החלומות שנגמרים מהר מדי ועל הגעגועים שלא עוזבים

אורן ואחיו חגי פנקר ז"ל (משפחת פנקר)

כמה רע השכול הזה. הוא כמו רוח רפאים שנכנסת בך ולא מתחשבת באף אחד: לא באמא , לא באבא ,לא באח, באחות, בבן או בבת. לוקח בשר מבשרנו, חודר לגוף ומשאיר את ההרגשה הרעה הזאת שלא עוברת מהנפש, כזאת שקשה לתאר במילים אבל רואים אותה על הפנים העצובות שלנו כל הזמן.

אני זוכר כשהיית ילד קטן, כשיצאת לטיולים או לבלות עד מאוחר, כל כך דאגתי שתחזור בזמן ושהכול בסדר. זה המשיך לצבא, דאגתי שאתה אוכל טוב , ישן טוב ומסתדר עם החברים שלך. חששתי מהגרוע מכל. ובסוף? בזמן שהפסקתי לדאוג, נכנסה בנו הרוח הרעה, זאת שקוראים לה "השכול ".

חגי, איזה חוסר השארת לנו בחיים. כל שמחת החיים שלנו נקטעה, כל שלב ויום שעובר הוא כמו נצח, מחכים שמישהו יעיר אותנו מהחלום הרע הזה, החלום שנמשך כבר יותר משנה, יותר משנה בלעדיך.

החלום נגמר מהר

כל פעם שאני חולם שאנחנו ביחד, החלום נגמר מהר, כל כך מהר שאני שוכח שרציתי לחבק, לנשק ולהשלים את החוסר הזה. החוסר הזה שאתה לא איתנו, החוסר הזה שנמשך כבר יותר משנה ולא נוכל עוד להתחבק שוב לעולם.

אני מנסה ומנסה להתגבר על האובדן, על הצער - ולא מצליח. כל התמונות, הזיכרונות ,האנדרטאות, אילו היו משנים משהו קטן אפילו מההרגשה , שום דבר לא ממלא לי את החוסר הזה .

כולם מתגעגעים אליך כאן. למגע, לליטוף, לחיבוק ולשיחה. משהו, רק משהו קטן. לא החסרת לאף אחד כלום. תמיד היית במקום ובזמן הנכון, וזה הזמן להגיד לך תודה על הזמן הזה שהיית בשבילנו, שמעת אותנו ובאת כשרצינו . תודה ,תודה ותודה!

אוהבים, כואבים ומתגעגעים אליך, בן, אח, אבא, דוד, אחיין ,גיס. חבר, לכולם אתה חסר .