תנוחו מה"מה" ותתרכזו רגע ב"למה"

הרבה פעמים יש לנו נטייה להתרכז בתכל'ס, לשקוע אל מעמקי העשייה העמלנית לקראת החג ולשכוח לעצור לרגע ולבדוק בעצם מה הסיפור שמאחורי הטקסים הללו? למה שלא ניקח דוגמה מרבי עקיבא, למשל, ננוח לרגע מה"מה", נתרכז רגע ב"למה" ונבין מה יותר חשוב: הסיפור או הטקס?

הטקס או הסיפור? (חדשות 2)

בחגים היהודיים אפשר לראות מתח מאוד מעניין בין הטקס לסיפור; בין הפרקטיקה לנרטיב. הרבה פעמים יש לנו נטייה להתרכז בתכל'ס, לשקוע אל מעמקי העשייה העמלנית לקראת החג ולשכוח לעצור לרגע ולבדוק בעצם למה. מה הסיפור שמאחורי הטקסים הללו? מדוע אנחנו עושים את כל זה?

לחלקנו יש זיכרון עמום של הסיפור שסופר לנו בהיותנו בגן. משום מה הסיפור שמאחורי החג נתפס כשייך לממלכת הילדים, ואילו אנו, המבוגרים, גדולים מידי בשביל שעת סיפור ומתרכזים בביצוע הפעולות בלבד. המתח הזה, בין הטקס לסיפור, מופיע גם בליל הסדר עצמו. חלק מהותי מהערב ממוקד מטרה: להתמיה את הילדים; לגרום להם לשאול "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"

מדוע הפרקטיקה של הערב הזה כל כך שונה מזו של שאר הערבים בשנה? ואנו מתחילים לענות להם עם הסיפור: "עבדים היינו לפרעה במצריים". אבל אנחנו לא מספיקים להתקדם הרבה כשלפתע קופצים לבקר קבוצה של אנשים אחרים שישבו וסיפרו את הסיפור: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע" וכו'; כחלק מהסיפור שלנו אנחנו מספרים על חבורה אחרת שישבה אצל רבי עקיבא בבני ברק וסיפרה ביציאת מצרים כל אותו הלילה.

למה זה חשוב? למה לא להתקדם כבר אל החלקים המלהיבים של הסיפור כל עוד הילדים ערים- עשר המכות, קריעת ים סוף- למה לעצור באמצע המתח ולהיזכר בתקופה עתיקה בה ישבו וסיפרו את אותו הסיפור?

גדולים ממני שמו לב שהקטע הזה, על תנאי דור יבנה שיושבים אצל רבי עקיבא, לא מופיע במשנה או בתלמוד. מה שכן מוצאים זה תמונה די דומה המופיעה בתוספתא (טקסט מתקופת המשנה): "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר" (תוספתא פסחים, י, ח).

בין "מה" ל"למה"

מעבר לעובדה שהדמויות שונות והמקום שונה, אנחנו מיד רואים שהם גם עסוקים בדברים שונים: בעוד שהחבורה בבני ברק מספרת בסיפור יציאת מצריים, החבורה בלוד דנה בהלכות הפסח. אלה בנרטיב ואלה בפרקטיקה.

האמת, אם חושבים על זה עוד טיפה, החלוקה הזו לא מפתיעה: רבן גמליאל, נשיא ישראל לאחר חורבן הבית השני, שקוע ראשו ורובו בשיקום ההלכה; אליה נתונים כל מענייניו; ואילו את רבי עקיבא מעסיקה השאיפה להשבת הריבונות אל העם היהודי.

עבור רבי עקיבא ליל הסדר הוא סביב הסיפור, אך לא כסיפור פולקלור, אלא סיפור עם משמעות אקטואלית ורלוונטית ממדרגה ראשונה. הוא קורא את סיפור הגאולה ממצריים וחושב על הגאולה משלטון הרומאים. חשוב לסייג ולומר כי פעילותו של רבי עקיבא וחלקו המרכזי במרד בר כוכבא הטראומתי שנויים במחלוקת, אך נוכל להתייחס לאופן בו הוא לוקח את הסיפור ומוצא בו את הרלוונטיות לדורו ולסביבתו.

הוא לא מסתפק בטקס; הוא מנער את האבק מן הסיפור ומוצא את עצמו בתוכו. הבחירה של רבי עקיבא במה להתמקד בליל הסדר מעניינת וחשובה מספיק על מנת שנעצור את שטף הסיפור ונזכיר לעצמינו שגם אנחנו יכולים, כמוהו, למצוא את עצמינו בסיפור יציאת מצרים.

לעתים אני מתפתה להציץ בלוחות המודעות המזמינים את הקהל הרחב לדרשת שבת הגדול מפי רב גדול ומכובד. מקובל שבשבת שלפני חג הפסח מזמינים אישיות מוערכת לתת דרשה. לצד השם המכובד שמופיע באותיות גדולות ניתן למצוא את נושא השיחה, שכצפוי הוא לרוב סביב הפרקטיקה: מכירת חמץ לגוי, הלכות הגעלת כלים, איסור מלאכה בחול המועד וכו'. מנושאי הדרשות ניתן להתרשם שמתכוננים פה למבצע צבאי מסובך ולא לחג משפחתי חם עם סיפור ממש טוב.

אז לקראת השביעי של פסח אני מזמינה אותנו לנוח לרגע מה"מה" ולהתרכז רגע ב"למה". לקחת את סיפור יציאת מצרים ולמצוא את עצמנו בתוכו: כיחידים, כקהילה וכעם. היכן אותו סיפור עתיק קם לתחייה במציאות שלנו וכיצד אנו יכולים לקבל ממנו השראה לכאן והעכשיו?

אוטוטו אנחנו נפרדים מחג החירות ונכנסים לימים הלאומיים בהם קל לנו יותר לראות את הטקס והסיפור כיחידה אחת - יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות - כדאי לזכור, גם בימים האלה, שהסיפור למעשה התחיל כבר בערב ההוא שישבנו עם הילדים ושרנו "מה נשתנה".

טובה בירנבאום היא מורה במרכז ארגון בינה, העוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת