הקהילה האתיופית עדיין מחפשת זהות בארץ

אבישי מקונן, במאי "400 מייל לחופש", זוכר איך באתיופיה כינו אותו "פלשה" - זר, לא שייך, אחר כך הוא היה זר בסודן, בהמשך זר בישראל. הוא החליט להפסיק לברוח והיגר לארה"ב. "עברתי טראומה בגיל צעיר כי ילדים קראו לי בשמות באתיופיה וזה שרט אותי. אבל לראות את זה במדינה יהודית... בשנת 2012, זו בושה", הוא אומר

התהליך שבסופו נולד הסרט "400 מייל לחופש" התחיל לפני כשבע שנים, או אולי לפני 39 שנים. ב-1984, כשהיה כמעט בן עשר, עלה אבישי מקונן לארץ מאתיופיה יחד עם משפחתו. הוא בחר ללמוד קולנוע במכללת תל-חי ומאז, בעזרת המצלמה, הוא חוקר ומתעד את חייה של הקהילה האתיופית בישראל.

סרטו התיעודי האחרון, שהוצג בפסטיבלים שונים בניו יורק במהלך חודשיים האחרונים, בוחן לא רק את הקהילה שלו ואת משפחתו הקרובה, אלא גם את הקהילה בתפוצות. "400 מייל לחופש" מצליח להעלות שאלות מטרידות על הזהות היהודית מישראל ועד ג'מייקה, אבל לא מוותר על המשפחתיות והאינטימיות. הגיבורים של הסרט, הם מקונן והוריו שמנהלים, מול המצלמה, שיחות טעונות על חוויות המסע והעלייה.

הבמאי אבישי מקונן אומר למצלמה דברים שלא אמר גם לאלו הקרובים לו ביותר. יומיים לפני הקרנת הבכורה של הסרט, פגשתי את מקונן וניסיתי להבין מדוע היה לו כל כך חשוב לחשוף את סיפורו האישי בסרט דוקומנטרי.

גם בניו יורק הגדולה אבישי מקונן אומר לי שהוא מצא את עצמו מתמודד עם השאלה שרדפה אותו בכל מקום: מהפנימייה של בני עקיבא במירון, כחייל בלבנון, ובניו יורק כשעזר לטפל בנפגעים מפיגועי ה-11 לספטמבר או כשהתפלל בבית הכנסת של הארלם. בכל מקום ובכל הזדמנות הוא תמיד נשאל: "מי אתה בדיוק אבישי מקונן? אתה יהודי? אתה יהודי ואתיופי?"

"אז... אתה יהודי ?"

"אני יושב בסאב-ווי, מסתכל על אנשים מכל הסוגים, הצבעים והמינים וחושב: למה אין לי את השקט שלהם, למה אין לי את השלווה שלהם עם הזהות, כמוהם?", מקונן מספר לי במסעדה ישראלית ברחוב 105. "למה אני כל הזמן צריך ללמד את כולם שיש יהודי אחר?" כך, בשאלה הזו התחיל להתגלגל הסרט, בסיוע ארגון "בכל לשון", מקונן התחיל את המסע שלו בחיפוש אחרי הרב-תרבותיות של העם היהודי. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לא היחיד שמחפש".

מקונן מספר על המפגש הראשון עם חבריי "בכל לשון": "זה פשוט פתח לי את התיאבון, הייתי כל כך גאה ומבסוט.. הנה, קהילה שלמה שלא יודעים עליה אבל יש לה קיום". והקיום שלה, חובק עולם. דרך הארגון, הוא הכיר יהודים מאפריקה, אמריקה הלטינית, אסיה, המזרח הרחוק ואמריקנים שנולדו, חזרו בתשובה או אומצו למשפחות יהודיות.

בשיקגו הוא נפגש עם הרב פוני קפרס של קהילת "בית שלום בני זקן" פוני הוא במקרה, גם בן דוד שני של הגברת הראשונה, מישל אובמה ומסתבר שהוא יודע היטב עם מה מקונן התמודד. בסרט, הוא מספר איך תמיד ייגש אליו מישהו בסיום טקס תפילה, כשהוא לבוש טלית, ציצית, כיפה, מחזיק בידו בסידור, תוך שהוא יורד מבמת בית הכנסת, וישאל עם מבט מבולבל: "אז... אתה, יהודי?"

"אתיופיה מוזכרת בתנ"ך יותר מחמישים פעמים, פולין אף לא פעם אחת"

רבי עימנואל וינייאס מקובה, רבי גרשום סיזומו של קהילה באוגנדה, ד"ר לואיס גורדון מג'מאייקה והרבנית אנג'לה וורניק בושדל, בת לאב יהודי ואם קוריאנית (שחזרה בתשובה) חושפים כיצד הם נתקלים בפליאה, שלא לומר פקפוק, כשהם מספרים על יהדותם, משום שהם לא "נראים" יהודים. "אתיופיה מוזכרת בתנ"ך יותר מחמישים פעמים, פולין אף לא פעם אחת", מספר בסרט ד"ר אפרים איזק, ראש המחלקה ליהדות אפריקה באוניברסיטת פרינסטון ומסייד הפקולטה ללימודים אפרו-אמריקנים באוניברסיטת הרווארד.

בין צילומים בניו יורק, סן פרנסיסקו ואוגנדה, מקונן צילם גם בישראל. בפגישה עם הרב האשכנזי הראשי של ישראל, הרב מצגר, הוא שמע שהוא כרגע רק "בחזקת יהודי". הרב מצגר מסביר שהכל יסתדר: "אחרי טבילה והקזת דם קטנה, 30 דקות ואתה בחוץ". הרב לא מתרצה גם כשמקונן מספר לו שמשפחתו שמרה על היהדות באדיקות במשך 3,000 שנה.

אבישי (ייגנו) מקונן, נולד בכפר ברה, שבצפון אתיופיה. מעט זיכרונות נשארו לו מילדותו באתיופיה, אותה עזב לילה אחד, לפני כמעט שלושה עשורים. דבר אחד, לעומת זאת, הוא זוכר בבירור מאתיופיה, את חג הפסח.

"היהדות והזהות הייתה דבר מאוד חזק ומשמח", מקונן נזכר. "במיוחד פסח, כי זה יוצא באביב, ובשביל מישהו שחי בחוץ ורואה את השדות שמשתנים, כמה שזה משמח, את מבינה שזה כיף, פסח הגיע". כבכור מבין אחיו, הוא לקח בעל כורחו את תפקיד הגבר במשפחה, וכבר מגיל חמש היה יוצא, כמו אביו, לפנות בוקר, בחושך, לפעמים בקור שמזכיר יותר את ניו-יורק מאשר את תל-אביב, לרעות את הכבשים והפרות בשדה.

"פלשה" - זר , לא שייך באתיופיה, בסודן וגם בישראל

הוא זוכר גם איך הילדים האחרים בכפר כינו אותו "פלשה" - זר, לא שייך. הוא היה זר באתיופיה, אחר כך זר בסודן, בהמשך זר בישראל ולבסוף, הוא החליט להפסיק לברוח, והיגר לארצות הברית. "אני עברתי טראומה בגיל צעיר כי ילדים קראו לי בשמות באתיופיה וזה שרט אותי. אבל לראות את זה במדינה יהודית... בשנת 2012, זו בושה", הוא אומר לי.

"הסרט זה סרט לילדים שלי, שלא יעברו מה שעברתי. ההורים שלי מופיעים בסרט כדי שיספרו מה שהם עברו, איזה מחיר הם שלמו כדי להגיע לישראל", מקונן מספר. "עד היום אנחנו חיים בארץ את הניצחון, איך מדינת ישראל הביאה... זה לא העניין של איך מדינת ישראל הביאה, זה איך העם היהודי עשה את המסע כדי להגיע לארץ ישראל ואיך המדינה פתחה את השערים לקבל אותה בתור אחים. אז יבינו, האתיופי הזה, לא הביאו אותו, הוא עשה את המסע, הוא הביא את עצמו".

ההקרנה הבאה בפסטיבלים בקנזס וניגריה ואולי בהמשך הקיץ בחוף המערבי. החלום שלו, אמנם, הוא שהסרט יוקרן בשנה הבאה, בירושלים. המשתתפים בסרט מדברים על בורות מול סובלנות ופתיחות - נושא שיכול להיות מתורגם לכל לאום או דת. אבל מקונן מודה, שהיה מעוניין שהמסר של הסרט יגיע לכמה שיותר בני הקהילה האתיופית - ובעקבות ההיחשפות שלו, יתחילו גם כן לדבר. בקהילה שעברה כל כך הרבה, מעט מאוד סופר בגוף ראשון.

"בתרבות שלנו לא יודעים לצעוק"

מאז 1981, מדווח מכון פאלק לחקר בריאות הנפש, אחוז ההתאבדות בקרב יוצאי העדה האתיופית נמצא בעלייה. גברים אתיופים לוקחים את חייהם בידם פי שתיים מנשים אתיופיות, פי שלוש מעולים מברית המועצות ויותר מפי 4 מגברים שנולדו בארץ. מתוך 100 אלף, 73 גברים אתיופים מתאבדים בממוצע ו- 21 נשים, לעומת 9 גברים לא-עולים ו-3 נשים (נכון לשנת 2009).

היום, הוא לא צועק. הוא מצלם, חוקר, רץ מרתונים, מעביר סדנאות, מדבר עם תלמידי תיכון ופועל מסביב לשעון כדי לגייס מודעות ותקציבים שמאוד נזקקים. יחד עם שיקום המשפחה שלו והפצת הסרט, אבישי מקונן מתכוון להמשיך ולספר סיפורם של עולים אתיופים רבים, שלא מסוגלים או חסרים את הכלים לתקשר את מה שחוו. הוא מקווה שהסרט יוקרן בארץ או אולי אפילו יהיה חלק ממערכת החינוך, כדי שמאות יהודים - אתיופים שצעדו יותר מ-640 קילומטרים יוכרו כגיבורים שהוא רואה אותם.