מי יהיה המשה של הדור שלנו?

אירועים שונים בישראל קראו תיגר על הסטטוס קוו ושינוי את הדיון הציבורי. שי גל על חג הפסח שלו כילד בקיבוץ עם החולצות הלבנות והשיבולים, על ההגדה הקיבוצית שהפכה לרלוונטית במיוחד לאור האירועים ועל ה"סנה הבוער" של החברה שהוטל בספק. אז מה נשתנה הפסח הזה? ניצנים של חירות משעבוד מחשבתי

חג הפסח לא התחבר לי אף פעם עם סירים המעלים אדים מעוררי תיאבון. גם לא עם המצות או החרוסת. כל אלה היו תמיד, אבל היה שם משהו אחר, הרבה יותר משמעותי. אחד מי יודע? אחד האדם. אני זוכר כילד, את ערב פסח בקיבוץ בו גדלתי. כולם בחולצות לבנות, מתכנסים לחדר האוכל. על השולחנות הארוכים שכוסו במפות לבנות הונחו ליד כל אחד זוג שיבולים, כי קודם כל היה פסח במשק חג האביב - חג הקציר.

ליל הסדר היה ערב ארוך של שירה, הופעות וקריאה. התפריט היה קבוע: ביצה, עופות, בשר בקר וכמובן מרק הקניידלעך שתמיד היה מרגש ומאכזב באותה מידה. האפיקומן היה קבוצתי ולא אישי, משהו צנוע בסגנון כדורגל שתמיד הוחבא באותו מקום - בתוך המכונה לחיתוך הלחם. לחם אגב, לפחות אצלנו, לא היה על שולחן החג.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של שי גל

אנחנו הילדים היינו פורשים אחרי האוכל לדשא רחב הידיים, נהנים ממזג האוויר המתחלף בזמן שהגדולים בפנים המשיכו לשיר. חזרנו פנימה ב'אחד מי יודע', שאגנו בפזמון החוזר "אחד אלוהינו", אבל זה היה אלוהים אחר. לא הכרתי דרך אחרת לחגוג את ליל הסדר. לא ידעתי שיש הגדה אחרת מההגדה הקיבוצית. רק אחרי שעזבנו לעיר גיליתי את ההגדה המסורתית. ורק עם השנים הבנתי עד כמה ההגדה הקיבוצית שונה, אמיצה, עד כמה היא קוראת תגר על היהדות האורתודוקסית.

פסח באביב העמים הישראלי

ייתכן שזה הניסיון הכי משמעותי שנעשה לייצר כאן תרבות אחרת, להגדיר את זהותו של "היהודי החדש", שנושא על גבו את המסורת אבל מחובר גם לתפיסת עולם חילונית, הומניסטית, חברתית וציונית. אנשי הקיבוצים שניסחו את ההגדה החדשה, לא הפנו עורף למסורת. רבים מהם הרי הגיעו מבתים של יודעי תורה ומצוות. אבל הם העזו לנסות ולהגדיר מחדש את החג זה בעוד שהיהדות האורתודוקסית התבצרה באמונותיה, חוששת מכל שינוי.

בשנה הזאת נראית לי ההגדה הקיבוצית רלוונטית מתמיד, אולי כי קרו השנה אירועים שהטילו תיגר בסטאטוס קוו. הכול התחיל במאות אלפים שיצאו באביב העמים הישראלי לרחוב ודרשו צדק חברתי אחר. גם אם ההצלחה שלהם הייתה חלקית, הם פתחו מחדש את הדיון על איך צריכה להיראות המדינה הזאת, למי צריך לסגוד ואת מי צריך לשרת. הם ניסו לברוא את ה'ישראלים החדשים'.

ה"סנה הבוער" של החברה הוטל בספק

אחרי המחאה התפרצה גם "מיני" מלחמת דת. זה התחיל באוטובוס באשדוד ונמשך בבית שמש. ילדה אחת נעמדה מול קונצנזוס שהתהווה בעיר ואמרה עד כאן. היא הכריחה את המנהיגות המקומית והארצית להתמודד עם מציאות של הדרה וכפייה שכמעט כולם השלימו איתה. האירועים האלה קשורים אחד בשני. הם מעיזים להטיל ספק ב"סנה הבוער" של החברה בה אנחנו חיים, בסטאטוס קוו המקודש, בהסדרים חברתיים ופוליטיים שהתקיימו כאן בנחת שנים.

ודבר גורר דבר. פתאום חוק טל לא מוארך אוטומטית, פתאום מדברים על קריטריונים לדיור מוזל ושאלות נשאלות על חלוקת הנטל. מה נשתנה הפסח הזה? בחג החירות נראו ניצנים של חירות משעבוד מחשבתי. זה תהליך מפחיד ומאיים כי החירות הכי חזקה היא חירות המחשבה.

צריך גיבור שיוביל את העם

לבני ישראל שיצאו ממצריים היה מנהיג, משה רבנו. בהגדה המסורתית הוא נפקד לחלוטין, לא מוזכר אפילו במילה. הנוכחות שלו הרי מחלישה את התפקיד השמור לאלוהים - להושיע את העם. בהגדה הקיבוצית משה נוכח לגמרי, מכה בסלע בכל כוחו. כותבי ההגדה הזאת הבינו שבכדי ליצר מההגדה אגדה צריך מנהיג, צריך גיבור שיוביל את העם.

המנהיג הזה חייב להיות אמיץ מספיק בכדי להתעמת עם הסטאטוס קוו. זה תפקיד קשה, כי נח הרבה יותר לשמור על הקיים, לעצום עיניים ולהתעלם מהמציאות הבעייתית תמורת נזיד השלטון הפוליטי. "קרב יום. קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה". הוא כבר כאן, רוחש ומבעבע, מי יהיה המשה של הדור שלנו?

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת