המשימה: לצאת ממצרים - ולא רק עד לגדה השנייה של ים סוף

ליל הסדר הוא הזדמנות נפלאה לשבת יחד ולספר ביציאת מצרים, להבין המשימה שלנו היא להמשיך ולנסות לצאת ממצרים כל שנה וכל השנה. להמשיך להיות ריבוניים ולא להידרדר שוב למנטאליות של גולה, למצב של "עבדים על נהר אספירין", משוכחי תודעה. רק תובנה כזו תעביר אותנו שוב את הים בחרבה ורק אז - נתקרב קצת אל הארץ המובטחת

מה משמעות היציאה ממצרים? (חדשות 2)

נכון שהרבה דורות, 2000 שנה כמעט של גלות, עמדנו כיהודים בימים קשים של גזרות ורדיפות. ולכל אורכן, "והיא שעמדה לאבותינו ולנו" שידענו לתמוך ביתומים, לעזור לעניים ולסייע לחלש בתוך מסגרת הקהילה.

גם בקזבלנקה וגם בוורשה, בצנעה ובבואנוס איירס, יודעים היהודים להתארגן להתנדב ולתמוך. אבל לפני 120 שנה התחיל שינוי חשוב ולפני 64 שנה קרה לנו הדבר החשוב ביותר. יצרנו מדינה ריבונית. יש כאן ממשלה, כלכלה וצבא.

היום אנחנו היהודים, לפחות מי שכאן בישראל, אחראים לגורלנו. אנחנו לא נרדפים ודחויים. זה המקום שלנו. במדינה מסודרת מטפלים יחד בצורה מאורגנות בשאלות החיים : בטחון, דיור, בריאות כלכלה. ולא רק בפסח.

זו דאגה קיומית בכל ימות השנה. אנחנו אחראים לכך שיהיה צבא בגבולות, שיהיו מיטות בבתי החולים ושלא יהיו כאן רעבים. עוני מחפיר הוא כשלון של חברה שלמה. משפחה שלא יכולה לערוך שולחן זו בושה.

מאות אלפי קשישים נכים ועניים מרודים זהו כשלון ארוך ומתמשך שלנו כחברה. זו היא איננה תקלה. זהו איננו כתם שאפשר למחוק במסרון של 10 שקלים. גם קופסת שימורים בסופר לא תשנה את המצב.
אני מוכן להסתכן ולומר שזה אפילו מזיק. אקטים אלה של תרומת כסף או מזון לקראת החג, מנקים לנו את המצפון ומאפשרים לנו להתעלם מהמציאות - העוני, הרעב והדלות.

מאפשרים לנו את זה עד לפסח הבא. המשפחה שקיבלה חבילה לחג, לא תקבל חבילה כזו בשבוע הבא וגם לא בזה שאחריו. שום חלק מהמציאות לא משתנה. רק הבושה מחמירה.

מנציחים ולא מנצחים

וכל זה קשור לרעיון המרכזי של פסח - רעיון יציאת מצריים. כי אפשר אולי להוציא את היהודים מהגלות. אבל להוציא את המנטאליות של הגלות מהיהודים זה כבר סיפור אחר לגמרי. ואנחנו בחג הזה, כחברה, נמצאים עמוק בתוך מצרים.

עוני לא יכול להיות מנוצח באמצעות תרומה לפסח. ככה רק מנציחים אותו. בשביל להלחם בעוני יש ביטוח לאומי, ותשלומי העברה, וביטוח בריאות ויש לממשלה ולמדינה כלים מעשיים מודרניים להדביר את העוני.

כולנו עבדים

הדבר דורש גם מאיתנו האזרחים לשלם מס, לקחת חלק במאמץ של הרשויות לטפל בחלשים בחברה, ללחוץ על שינוי סדרי עדיפויות ולדרוש מהמערכת לתת רשת בטחון סוציאלית לעני, לנכה, לקשיש ולגר. אבל זה כבר עניין מסובך. זה דורש מאיתנו ערנות פוליטית, מעט הבנה וראייה כלכלית, מעט מעורבות אמיתית לאורך כל השנה בבעיותיה הקשות של החברה בישראל.

אבל יותר פשוט לתת צדקה. לנקות את המצפון ולהפנות את המבט בלי להבין ולדעת שהניסיון לצאת ממצרים לא הסתיים בגדה השנייה של ים סוף. הוא גם לא הסתיים בטקס הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח.
המשימה שלנו כעם וכחברה היא להמשיך ולנסות לצאת ממצרים כל שנה וכל השנה. להמשיך להיות ריבוניים ואחראים לעצמנו ולא להידרדר שוב למנטאליות של גולה, למצב של "עבדים על נהר אספירין", משוכחי תודעה.

ליל הסדר הוא הזדמנות נפלאה לשבת יחד ולספר ביציאת מצרים, להבין שהמשימה לצאת בפועל מבית עבדים לא הסתיימה. כל עוד יש כאן עוני ודלות בהיקף כזה ומשפחות בלי יכולת לערוך שולחן, אנחנו חייבים להבין שקופסת תירס שנקנתה עבורם בסופר השכונתי לא תהיה זו אשר תשנה מציאות של שום משפחה.

רק תובנה כזו של אדם, של חברה ושל עם, היא זו שתעביר אותנו שוב את הים בחרבה ורק אז - נתקרב קצת אל הארץ המובטחת.

ערן ברוך הוא מנכ"ל ארגון בינה, העוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת