הפריימריז לראשות חסידות ויז'ניץ

איך אדם הופך לאדמו"ר? להבדיל ממנהיגי המדינה או נבחרי הציבור שלה, אף רב או אדמו"ר לא נבחר להנהיג בהליך בחירות דמוקרטי. אבל מספיק שציבור המאמינים מבחין באישיותו היוצאת דופן של אדם מסוים, כדי לגלות שהוא ראוי להנהיג. טור דעה לזכר האדמו"ר מוויז'ניץ

האדמור מויז'ניץ (כיכר השבת)

המונים ליוו אתמול למנוחות את האדמו"ר מוויז'ניץ זצ"ל, וכמי שנבצר ממנו להשתתף בהלוויה, אני מרגיש צורך מיוחד להבהיר כמה נקודות - בעיקר לעצמי.

הראשונה נוגעת לכמה מברי השיח שלי, שביממה האחרונה הביעו תמיהה על כמות האנשים שליוו את האדמו"ר בדרכו האחרונה. מקור התמיהה נעוץ ככל הנראה בעובדה שהאנשים ה"רגילים" - גדולים ככל שיהיו - לא "זוכים" להלוויה בסדר גודל כזה, גם לא ראשי הממשלה ונשיאיה הקודמים של מדינת ישראל.

ברי שיח אחרים שלי מתקשים להבין מי בדיוק הסמיך את אותו אדמו"ר להנהיג, ואיך בדיוק הוחלט מי יהיה "גדול הדור" ויתחיל "לחלק הוראות" לכולם. ובכלל, איך יכול להיות שציבור כל כך גדול הולך אחרי המנהיג שלו בעיניים עצומות, בלי לבדוק, להגיב, או סתם לערוך משאל עם באשר להחלטות שלו?

הפריימריז כמשל

החלטתי לקרוא לכל ברי השיח שלי (וגם לאלו שאינם), ולהסביר להם אחת ולתמיד איך "עושים" רב, וכיצד מישהו הופך פתאום לאדמו"ר. חשבתי שנכון לעדכן אותם, שלהבדיל ממנהיגי המדינה או נבחרי הציבור שלה, אף רב או אדמו"ר לא נבחר להנהיג בהליך בחירות דמוקרטי. מעולם לא נחשפתי לשלטי חוצות המכריזים על "הרב אלישיב זה טוב לחרדים" או "רק האדמו"ר מגור יכול".

אף פעם גם לא קיבלתי טלפון ממרכז חסידות ויז'ניץ שהזמין אותי "להתפקד" ולהימנות על אנשי החסידות. אז איך קרה שגם אני מציית באופן מלא להחלטותיו ההלכתיות (ואפילו האידיאולוגיות) של "אחד כזה"?

את התשובה לכך מצאתי דווקא בפריימריז. דווקא בהליך דמוקרטי שמטרתו למנות מנהיג למפלגה מסוימת, מתוך מספר מועמדים שדעותיהם שונות. לו יצויר שדעותיו של אחד המועמדים היו מקובלות על כל חברי המפלגה - לא היה לו שום צורך לשכנע אותם שהוא הטוב ביותר עבורם. גדול הדור לעומת זאת, לא צריך לשכנע אף אחד.

מספיק שציבור המאמינים מבחין באישיותו היוצאת דופן של אדם מסוים, כדי לגלות שהוא ראוי להנהיג. איך זה קורה? כאשר העם רואה את אהבת הזולת שמצויה אצל המנהיג, את הפשטות שבה הוא חי, ואת היכולת שלו לשלוט בעצמו (!), העם רואה בו דוגמא לחיקוי, מרכין את הראש, ושומע בקולו.

במציאות העגומה של ימינו ניתן להבחין בקלות בין סוגי המנהיגים. עצם ההזדקקות לסקרים ולדעת קהל, מגלה על חוסר שליטה. עצם העובדה שאכפת לך מה יאמר פלוני ואיך למצוא חן בעיני אלמוני, היא הראיה לחוסר אופי.

כשמנהיג חי חיי רווחה ודואג להעלות לעצמו את המשכורת בהתמדה, אין לו שום זכות לפנות אל העם בדרישה להפחית את רמת החיים שלהם. וכשהדלק של המנהיג מגיע מכספי ציבור המאמינים שלו, אסור לו להעלות את המחיר.

עשה לך רב, וקנה לך חבר

מי שנמנה על ציבור המאמין ברב או אדמו"ר כזה או אחר, לא עושה זאת מתוך הליכה אחר העדר - אלא דווקא מתוך הליכה אחר הרועה. כאנשים שמצווים לקיים את מצוותיו של הבורא מבלי לסור ימין ושמאל, אנו צריכים שתהיה לנו דמות שאיתה אנו יכולים להתייעץ כשמתעוררת שאלה.

דמות שאנחנו מזדהים עמה, ומרגישים שייכות מקסימאלית להשקפת עולמה. אנו "עושים" לנו רב שיוכל לייעץ לנו בנושאים אישיים ויומיומיים, ושידע להקשיב לרגשות שלנו.

רב כזה לא פוסק הלכות בהתאם לתוצאות של משאל עם, ובטח לא מחליט עבור קהל המאמינים שלו ע"פ סקר. וכמו בכל דבר, מבחן התוצאה הוא האינדיקאטור הבלעדי.

העובדה שאיש לא יוצא נפסד מכך, גורמת לנו להאמין בצדקת הדרך, ואפילו ליהנות מכך שיש מי שנותן לנו הוראות. אנו מגלים שהרב שעשינו לנו, הפך להיות החבר הטוב ביותר שלנו.

וכשהחבר הטוב ביותר שלנו הולך מהעולם, אז אנחנו מרגישים (וגם מתנהגים) כמי שהחבר הכי טוב שלנו הלך מהעולם.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים - אמן.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת