מה היא שבת במדינה יהודית ודמוקרטית?

הפרשה שלנו השבוע מתחילה בתזכורת אודות השבת, יום המנוחה. אך דווקא כשאנו לוקחים פסק זמן ונהנים מהחיים, יש לוודא שכולם יכולים לעשות זאת כמונו. אך זה לא כך. ברוב המקרים דווקא השכבה היותר חלשה אינה יכולה לממש את מלוא הפוטנציאל של יום המנוחה השבועי. על הקשר בין פרשת "ויקהל-פקודי" והסוגיות הבוערות בחברה

פרשת ויקהל-פקודי (חדשות 2)

מה המוטו עליו אתם מוצאים את עצמכם חוזרים שוב ושוב? תחשבו על זה רגע, הוא כנראה משקף ערך שחשוב לכם במיוחד. בתורה יש כמה כאלה ואחד מהם הוא השלישייה "הגר, היתום והאלמנה".

אלה שנסיבות חייהם הביאו אותם לתחתית החברה מוזכרים בה שוב ושוב והדבר המעניין הוא שזה קורה דווקא סביב השבת והחגים: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ה). דווקא כשאנחנו לוקחים פסק זמן ונהנים מהחיים אנחנו צריכים לוודא שכולם יכולים לעשות זאת כמונו.

לאחרונה, אני חושבת הרבה על השבת בתל אביב, העיר שלי. בעיר העברית הראשונה אין אוטובוסים בשבת כי יותר מ-60 שנה נעשה הסכם עם קבוצה קטנה על מנת להראות לבריטים חזית אחידה של עם שמסוגל לחיות פה בשלום, לפחות בתוך עצמו.

כיון שאני גרה בתל אביב אני לא מחזיקה ברכב משלי. התעסקות עם חניה לא באה בחשבון מבחינתי והתחבורה הציבורית משמשת אותי נאמנה. אם אני רוצה לקפוץ להורים בשבת- אני לוקחת מונית ואם אנחנו מבקרים את משפחתו של בן זוגי שגרה מחוץ לעיר- אנחנו שואלים רכב מחברים. עבורי, הפתרונות האלה זמינים, ברוך השם.

"השבת מפרקת אותנו מבפנים"

אך זה לא כך, ברוב המקרים, אצל הגר היתום והאלמנה, העני הקשיש ובן הנוער. דווקא השכבה היותר חלשה אינה יכולה לממש את מלוא הפוטנציאל של יום המנוחה השבועי. דווקא מי שעובד קשה למחייתו בששת ימי המעשה ולא יכול להרשות לעצמו לבלות במהלך השבוע - הוא שימצא את עצמו מקורקע לשכונתו עד צאת השבת. מי שההזדמנות לבקר משפחה וחברים קיימת עבורו רק בשבת, לא יוכל לעשות זאת כיוון שהחברה שלנו עדיין שבויה בתפיסה מאוד מקובעת של מה היא השבת.

כחלק מהוויכוח הקבוע על תחבורה ציבורית בשבת חוזר המשפט המוכר של אחד העם: "יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת אותם". זה אמנם קופירייט מבריק אבל יש לי חדשות בשבילכם: המשפט הזה כבר מזמן לא בתוקף. בפעם האחרונה שאני בדקתי, נראה כי השבת מפרקת אותנו מבפנים.

זה אולי היה נכון כשהיינו בגלות, מפוזרים בין העמים והשבת הייתה אלמנט תרבותי מבדל ומאחד, אך התופעה החדשה שנקראת "מדינת ישראל" מחייבת אותנו לתהליך חשיבה חדש ויצירתי לגבי כל האלמנטים התרבותיים הנפלאים ששמרנו עליהם וששמרו אותנו. אחרת הם יתפוגגו וייעלמו.

יצאנו כבר מהמדבר. זוכרים?

הפרשה שלנו השבוע מתחילה בתזכורת אודות השבת ומיד עוברת לעסוק בבניית המשכן - מעין בית מקדש נייד איתו נדדו היהודים במדבר. כמבנה ארעי הוא היה בנוי מיריעות בדים ומחלקים שמתפרקים ומתחברים מחדש בקלות.

יש לי תחושה שאנחנו עדיין חיים פה בתודעת משכן ולא מקדש קבע. אנו עדיין חושבים על הסוגיות הבוערות בחברה שלנו באופן של כיבוי שריפות וסיפוק אינטרסים פוליטיים. אנחנו שוכחים שאנחנו כבר לא במדבר ולא בגלות. כאן זה הדבר האמיתי ואנחנו חייבים לגייס חשיבה יצירתית ואמיצה שתוליד בסופה בית מקדש קבוע ולא משכן ארעי.

השבת יכולה להיות מקום מצוין להתחיל בו : מה היא שבת במדינה יהודית ודמוקרטית? מה היא שבת שמכילה בתוכה באמת את התוכן העמוק של יום מנוחה, של יום בו הפערים בין המעמדות השונים נמחקים וכולם יכולים לעזוב לרגע את הדאגה לחומר ולהתרכז ברוח, להתייחד עם המשפחה ולנוח, פשוט לנוח.

טובה בירנבאום היא מורה בארגון בינה, העוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת