רק סגירת הרכבת תחזיר את העובדים לפסים

כמה פעמים התלוננו על הרכבת? כמה פעמים שמענו שדרוש צעד דרסטי והתייעלות כדי שכלי התחבורה שמסיע אלפי נוסעים מדי יום יפעל כמו שצריך? כנראה שמול ההתנהלות הכוחנית של עובדי הרכבת דרושה עליית מדרגה דרסטית גם מצד המדינה: מי ששולח צעירים להתגורר בפריפריה ומבטיח תחבורה יעילה, לא יכול לתת להתנהלות הזו להימשך

הנה באה הרכבת? רק חבל שלא בזמן (חדשות 2)

בלי להיכנס לפרטי הסכסוך, עובדי הרכבת הרוויחו ביושר את השנאה שמגלים כלפיהם אזרחי ישראל בתקופה האחרונה. כבר שנה שהם מחזיקים מדינה שלמה בת ערובה: שיבושים, קרונות שמאטים ותחנות סגורות. ככה זה כשהעובדים יוצאים למאבק.

העניין הוא שכבר היינו שם, ונראה שאף אחד לא ממש למד את הלקח. באמצע חודש אפריל לבש שר התחבורה ישראל כץ את חליפת האיומים שלו, והצהיר כי יסגור את הרכבת עד ארגונה מחדש, אם תוך זמן קצר לא תוצג תכנית שתבטיח את שיפור רמת הבטיחות והשירות לנוסעים.

השירות, לא טעיתם, נשאר כמו שהיה. אבל מהאיומים של השר כץ לא נשאר הרבה. למעשה כלום. מה הפלא שהשר הממונה לא טרח בכלל להתערב בעימות האחרון? "הוא עדיין שוקל את צעדיו", אומרים בסביבתו. רוצים לומר: אקדח שלא ירה במערכה הראשונה, לא יישלף במערכה השנייה.

כנראה שמול ההתנהלות הכוחנית של עובדי הרכבת דרושה עליית מדרגה דרסטית גם מצד המדינה: מי ששולח צעירים להתגורר בפריפריה ומבטיח תחבורה יעילה וזולה, לא יכול לשבת בשקט כשיושבת ראש הוועד אדרעי וחבריה מתנהלים כמו במערב הפרוע. אפשר לאיים, אבל צריך להיות מוכנים גם לממש: אם המדינה תיתן אלטרנטיבה ראויה, בדיוק כמו זאת שהיא נתנה לחיילי צה"ל שהורדו מהרכבת ביום ראשון, הלקוחות יסכימו לוותר על הקרונות לתקופת ביניים ולעלות על אוטובוסים.

אפשר ומומלץ לקרוא לילד בשמו: רק סגירה של הרכבת תחזיר את העובדים שם אל הפסים

הכותב הינו עורך התוכנית "פגוש את העיתונות" ונוסע מתוסכל ברכבת