רק פוליטיקה: למה באמת רוסיה תומכת באסד

מדיניות החוץ של מוסקבה מעלה את חמתם של מדינאים ודיפלומטים סביב העולם. נראה כאילו הרגשות של פוטין וקנאתו במערב העבירו אותו על דעתו וגורמים לו לתמוך במשטר האכזרי של אסד, אבל ממוסקבה - הדברים נראים אחרת לגמרי. עד מתי זה יימשך? פרופסור דניאל טרייזאן, מומחה למדעי המדינה מאוניברסיטת לוס אנג'לס, מסביר

שיח נשיאים (רויטרס)

מספר ההרוגים בסוריה ממשיך לעלות, מאות נפצעים, גולים סורים בכל העולם מתדפקים על דלתות המדינאים ודורשים להפסיק את הטבח שמבצע בשר אל אסד בעמו. אחרי כמעט שנה, ראשי הקהילה הבינלאומית, מאירופה, מארצות הברית ואפילו בעולם הערבי מתגייסים לשים סוף לשלטון הרודני בדמשק - אבל רוסיה מונעת מהלך של האו"ם.

סוזן רייס והנציגים מאירופה זועמים. "דם ההרוגים בסוריה מרוח על ידי הממשל במוסקבה", הם צועקים, אבל רוסיה ממשיכה לשלוח נשק לכוחותיו של אסד. התסכול של הנציגים מוושינגטון ומבריסל יוצר שני מחנות באו"ם: העולם המערבי והערבי התומכים בהצעה המרוקנית מצד אחד - ומצד שני הגוש החוסם שהציבו רוסיה וסין למהלך בינלאומי. ההצעה המרוקנית שקיבלה את תמיכת הליגה הערבית קוראת לאסד להעביר את השלטון לסגנו פארוק א-שרע כמהלך מקדים לבחירות במדינה. ההצעה קראה לאסד להכריז שהוא מסכים להעביר השלטון בתוך 15 יום - ולא "הוא יעמוד מול צעדים נוספים".

באוקטובר האחרון מוסקבה כבר הצביעה בהחלטה אחת שגינתה את השימוש בכוח שאסד מפעיל נגד המפגינים , אבל בעוד שמנהיגי המערב מנסים למצוא את הדרך להפיל את אסד מהשלטון, חברו הטוב מרוסיה שלח מטוס עם טילי שיוט, ובחודש האחרון ספינה עם נשק ותחמושת נוספת.

הפעולה הזו היא האחרונה בסדרה של מניפולציות, מהלכים ותמרונים שנועדו לעיתים לחבל בתכניות המערב ובמטרותיו. מוושינגטון זה נראה שמוסקבה נחושה להרגיע, למזער או לדחות גם את הסנקציות נגד אירן שנועדו לבלום את שאיפות הגרעין של טהרן, לשבש את השיחות עם קוריאה הצפונית בנוגע לפצצת הגרעין, להפחיד מדינות פרו-דמוקרטיות שמנסות להתנהל בסמוך למשטר ממוסקבה ולתמוך בממשלים דיקטטוריים שמתנגדים לארצות הברית כמו משטרו של הוגו צ'אבז בוונצואלה.

דיפלומטיה עם חישובים קרים

הפרשנים במערב נוטים להשליך את הפעולות והמדיניות הזו על הפרנויה האישית של פוטין ומסבירים זאת בניסיונותיו של איש סוכנות הביון לשעבר לרפא את גאוותה הפגוע של האומה הרוסית ולחדש את כוחה של רוסיה כמעצמה עולמית. אבל במבט מעמיק יותר זה נראה שמהלכיה של רוסיה נובעים מחישובים (מוטעים או לא) של פוליטיקה ריאלית ולא מרגשות אימפולסיביים.

ראשית, אינטרסים אסטרטגים עומדים על הפרק: בטרטוס סוריה מארחת את מה שנותר מהצי הרוסי בים התיכון, ובו 600 טכנאים רוסים שמשפצים את האתר. הרוסים לא רוצים לוותר על האחיזה במזרח התיכון ולא מתכוונים לוותר על העמדה, למרות שלא נעשה בה שימוש זמן רב.

שנית, לרוסיה יש אינטרסים כלכליים - גם אם מצומצמים, בסוריה. היא מוכרת נשק לדמשק בסכום של חמישה מיליארד דולר. רוסיה כבר הפסידה 13 מיליארד דולר בגלל הסנקציות הבינלאומיות על אירן ועוד 4.5 מיליארד דולר בחוזים שלא מומשו עם ממשלו של קדאפי. לחברות רוסיות יש השקעות בסוריה של אסד - בתעשיית האנרגיה ובתעשיית התיירות. ב-2009 הוערך שווי העסקים של רוסיה בסוריה בסכום של 19.4 מיליארד דולר.

זה נראה ציני לספור את האגורות כאשר מפגינים ממשיכים למות ברחבי סוריה. שר החוץ הבריטי וויליאם הייג שאל בסוף החודש האחרון "כמה אנשים צריכים למות כדי שהמצפון של היושבים בבירות העולם יתעורר" - ודבריו כוונו למוסקבה. אבל המדינאים של מוסקבה פיתחו אלרגיה למוסר מנהיגי המערב. בעוד המערב קורא לאסד להתפטר, משרד החוץ האמריקני הסיר את החרם על הסיוע הצבאי לדיקטטורה של קארימוב מאוזבקיסטן; וושינגטון גם לא אומרת דבר למלך בחריין, החניה הנוחה של הגייסות האמריקנים במפרץ הפרסי, למרות שגם הוא פעל נגד עמו שלו בכוח בלתי סביר.

"קידום החירות" של בוש עדיין כאן

מוושינגטון זה נראה שההתערבות האמריקנית האחרונה במזרח התיכון היא חסרת כוונות וזדון עם מטרות מאוד צנועות ואנושיות. ממוסקבה, קל מאוד לראות תופעה בשימוש בכוח להפלת מנהיגים באפגניסטן, בעירק, בלוב וניסיון להתערב בענייניהם הפנימיים של תוניסיה, מצרים ותימן. הנשיא בוש אמנם עזב את הבית הלבן, אבל "מדיניות קידום החירות" שלו עדיין בסביבה. רוסיה מרגישה ממורמרת במיוחד אחרי הפעולה נגד משטרו של קדאפי. במוסקבה סבורים שהמערב רימה את ההנהגה ותחת הקריאה לקדאפי לא להפעיל כוח מוגזם בעמו, הפיל בכוח מוגזם את שלטונו של קדאפי והביא את לוב למלחמת אזרחים. ברוסיה לא מתכוונים לחזור וללכת שולל אחרי הונאת המערב.

מעבר לצרכים הכלכלים או השיקולים האסטרטגים, במוסקבה חוששים מחוסר יציבות במזרח התיכון ובמרכז אסיה. מדינאים רוסים מביעים לא אחת חשש מהתחזקות ארגונים מוסלמים קיצוניים בדרום אסיה ובמדינות שסביבה. הם יודעים מהניסיון האפגני שעם האסלאם מגיע הטרור והסחר באופיום, במיוחד אחרי שכוחות נאט"ו יעזבו את אפגניסטן ועל פי הערכות - המדינה תקרוס היישר לידי מנהיגי הטליבאן.

במוסקבה לא רואים מאבק שקול בין העם לדיקטטור. הרוסים רואים ברוסיה חבית חומר נפץ עם מאפיינים דתיים: עימות בין העלאווים השולטים מול הרוב הסוני במדינה. יש ברוסיה מי שרואה בפעולה נגד סוריה פעולת משנה לקראת פעולה רחבה יותר נגד אירן, בת בריתה של סוריה.

לא לעולם חוסן

ולמרות כל אלה, אם אסד לא יפעל מהר לדיכוי האופוזיציה במדינתו, גם מוסקבה תרכך את האופוזיציה שהיא מציבה למערב - לא בגלל סיבות מוסריות, פשוט כי היא לא רוצה לתמוך בצד המפסיד. אם היא לא תתמוך ביורשיו של אסד, היא עשויה לסכן את כל אותם אינטרסים שהזכרנו מוקדם יותר. שר החוץ הרוסי סרגיי לאברוב, שנוהג לעצבן את המערב עם הכרזות מדי יום, אמר השבוע: "אנחנו לא חברים או בני ברית של אסד".

בחירת הרגע המושלם לנטישת התמיכה בדיקטטור היא אף פעם לא משימה קלה. תחשבו על נטישת וושינגטון את חוסני מובראק במצרים או המבוכה הצרפתית בנושא קדאפי. נטישה של המנהיגים מוקדם מידי עשויה להעיר בני ברית אחרים. מצד שני, אם ממתינים יותר מידי זמן יוצרים אשליה של תמיכה מלאה במנהיג מסוים. המדינאים בקרמלין יודעים את זה ואולי הם ממתינים עכשיו יותר מידי זמן בנוגע לאסד.

נכון לעכשיו זה נראה שברוסיה מאמינים שלאסד יש סיכוי טוב לשרוד את ניסיון ההפיכה הזה. אבל במערב יש כבר מי שעובד על הצעה מתונה יותר נגד סוריה, הצעה שאינה חד משמעית, אבל תוכל להכיל בתוכה גם תמיכה רוסית.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת