שנה ל"אביב הערבי": המתח בין אסלאם לדמוקרטיה

האם חוקי המדינה עדיפים על חוקי הדת, או להיפך? בחלוף שנה מפרוץ המהפכות בעולם הערבי, עולה השאלה הזו במלוא חריפותה בשל העובדה שהחקיקה הדתית סותרת את מהותה של הדמוקרטיה. האם התנועות האסלאמיסטיות שניצחו בבחירות יהפכו עורן? גם אם כן - זה ייקח זמן רב

פרופ' ליטבק. מתח בין אסלאם לדמוקרטיה (חדשות 2)

ניצחונותיהן של התנועות האסלאמיסטיות בבחירות האחרונות בתוניסיה, מצרים ומרוקו מעלים ביתר שאת את השאלה בדבר המתח או התאימות בין אסלאם ודמוקרטיה. זאת, למרות הצהרותיהם הרבות של מנהיגי התנועות האסלאמיות כי הם מחויבים לכללי הדמוקרטיה.

המתח הזה קיים בעיקרו בין דתות המבוססות על חוק, כמו האסלאם והיהדות, ופחות בדתות המבוססות על אמונה בדומה לנצרות. הוא נסוב סביב שלוש סוגיות מרכזיות: הראשונה והעקרונית היא בידי מי נתונה הריבונות, ובעקבותיה הסמכות לחוקק. אם מקור הריבונות הוא בידי האל, והאל הוא מקור החוק, הרי שבאופן עקרוני אין אפשרות לגוף הנבחר בידי בני אדם סמכות או רשות לחוקק חוקים הסותרים או מבטלים את חוקי האל. או כדברי הוגים אסלאמיסטים רבים, לא יתכן שרוב מקרי של בני אדם החשופים לחולשות ותאוות אנושיות ישנה את חוקיו הנצחיים והמושלמים של האל.

סוגיה זו, מוכרת גם בישראל והיא מתבטאת בשאלה האם חוקי המדינה עדיפים על חוקי הדת, או להיפך. הבעיה היא שחוקי האל אינם קיימים בפני עצמם, אלא הם נתונים לפרשנותם של אנשי דת, שאינם נבחרים ואינם כפופים לפיקוח או למגבלה כלשהי. שני תחומים בהם עולה שאלה זו במלוא חריפותה הם האפליה המובנית בחקיקה הדתית האסלאמית נגד נשים ונגד מיעוטים לא מוסלמים, והסותרת את מהותה של הדמוקרטיה.

אין די מקום לאופטימיות

סוגיה עקרונית נוספת היא המגבלות שהחשיבה והחקיקה הדתית המסורתית מטילות על חירותם של בני האדם: בעיקר את רעיון החופש מדת, כלומר את האפשרות שלא לחיות לפי חוקי הדת, או להמרת דת. שאלה משמעותית הנגזרת מכך היא מידת החירות להשמיע ביקורת או דברי סתירה לדת. בעבר, תקפו התנועות האסלאמיות בחריפות כל מי שהעז להשמיע ביקורת כזו, ותומכי הזרם הסלפי הקיצוני אף רצחו אישים שהשמיעו דברי כפירה לדעתם.

על אף האמור לעיל, אי אפשר לשלול את האפשרות שמפלגות אסלאמיסטיות לא יהפכו בסופו של דבר לתנועות דמוקרטיות. היו חוקרים שהצביעו על השינוי שמפלגות קתוליות באירופה עברו מהתנגדות נחרצת לדמוקרטיה להגנה עליה. אחרים מצביעים על הצורך של תנועות אידיאולוגיות להתפשר כאשר עליהן לשלוט ולנהל מדינות מסובכות ומוכות עוני. מצד שני, יש לזכור שהשינוי באירופה אירע אחרי הטראומה של מלחמת העולם השנייה.

שנית, יש לשפוט את התנועות האסלאמיות לא על פי הצהרותיהן, אלא על פי מעשיהן, ומבחינה זו, הרקורד ההיסטורי של תנועות אלה לא מותיר מקום רב לאופטימיות. שלישית, גם אם תהליך כזה יתחולל, סביר כי הוא יהיה איטי וייקח זמן רב, ובינתיים הוא עלול לגבות מחיר יקר מהחברות הערביות.

הכותב הוא ראש המרכז ללימודים אירניים באוניברסיטת תל אביב

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת  

שנה לאביב הערבי - סיקור מיוחד:

שנה אחרי: התמונות ששינו את העולם

בשנה אחת: 4 מנהיגים אומרים שלום

האביב שגרס את "ההבטחות הגדולות"

"כלב השמירה על המהפכה": התקשורת ב"אביב הערבי"

אירן מול טורקיה: "מלחמת הצללים" על עתיד האביב הערבי

אחרי שלטון הרודנים: עידן ה"כיכרוקרטיה"

שנה למחאה: צוחקים על "האביב הערבי" 

בין "האביב הערבי" לטרור איסלאמי