הדרת נשים? תסתכלו גם בציציות שלנו

לצד ההתגייסות ההמונית, והמוצדקת, נגד הדרת הנשים במגזר החרדי, על החברה החילונית "הנאורה" לעשות בדק בית. זה הזמן לפשפש ולהתבונן בנעשה אצלנו בשוק העבודה, בצבא, במערכת החינוך, בחוג המשפחה ובתרבות הטלוויזיונית

קל ונעים להתבונן בציציות של האחר, לבקר ולנתח. קשה יותר לבדוק את אלו שלנו. ההתגייסות ההמונית, והמוצדקת, נגד הדרת הנשים במגזר החרדי מאפשרת לנו להרגיש כמה אנחנו נאורים ומתקדמים. אך במקביל לעיסוק בנעשה אצל החרדים, טוב אם נפשפש ונתבונן בנעשה אצלנו בשוק העבודה, בצבא, בהתייחסות של מערכת החינוך, בחוג המשפחה ובתרבות הטלוויזיונית.

כשבודקים בציציות של שוק העבודה ועולם העסקים לא מצליחים לגלות שוויון מעורר התפעלות: התרבות הארגונית ברוב העסקים ממשיכה להיות "גברית" במהותה: ישיבות לתוך הלילה, יום עבודה לא רשמי של 12 שעות שמתאים רק לגברים "המצוידים" בנשים שעבודות פחות ורצות לטפל בבית ובילדים, מדידת מנהלים ועובדים לפי שעות עבודה ולא לפי תפוקות.

בדרגים הניהוליים הבכירים נמצאות מעט נשים, וגם אז, משכורותיהם נופלות מאלו של קולגות גברים, קחו כדוגמא את גליה מאור. כשמנהלות נדרשות לטוס לכנסים, לועידות, לתערוכות בחו"ל, בשלב ראשון, הן חושבות מה יגיד הבעל, כשתספר לו שהיא טסה לשבוע לסין או לרומניה עם המנכ"ל. הבעל, מנגד, לא חושב פעמיים באותן נסיבות ואומר מיד 'כן'.

למנהלת שמתבטאת בקול ובדעתנות, מציע המנכ"ל כוס מים, שתירגע, כי דעתנות לגיטימית רק לגברים. בארגונים שהצליחו להתגבר על החסמים המנטאליים והתרבותיים, אם תשאלו מנהלים, בארגונים בהם נמצאות נשים בתפקידי ניהול, הם יעידו שהנשים הביאו איתן ערך מוסף וטוב וחשוב שהן שם: היכולת לראות את התמונה הרחבה ובאותה נשימה לדייק בפרטים הקטנים, יכולת ההקשבה, ההכלה ורתימת האנשים, אנרגיות רכות אך עוצמתיות שיוצרות תרבות ארגונית פחות כוחנית מהקיימת בתרבות הגנרלים, המאכלסים את צמרות הארגונים.

הטובות לטיס?

גם ציציותיו של שוק עובדי הקבלן שחורות משחור: עדיין רב כוח האדם שם מורכב מנשים, הן עובדות יותר, משתכרות כ- 40% בממוצע פחות מגבר בנתונים ובתפקיד זהים, וכוחן לשנות את תנאיהם מזערי.

במכרזים ממשיכים מנהלים גברים לשאול רק נשים, כמה ילדים יש להן, באלו גילאים ובעיקר, איך תסתדרנה עם האימהות והעבודה, וכשהן מגמגמות, הגברים הפחות טובים ופחות משכילים מנצחים.

הצבא מראה בימים אלו תמונה חביבה של חמש טייסות, אבל האם זו תמונה בזכות או בחסד? או שאולי בכלל מדובר באקט מתוכנן ומתוזמן של יחסי ציבור? עצם הצורך להשוויץ בדבר, מראה לנו שזו עדיין תופעה חריגה ומעוררת השתאות. ומעבר לכך, באותו צבא בדיוק, פרצה תופעת הדרת נשים, כאשר חיילים דתיים בחסות רבניהם החליטו ששירת נשים ונשים בכלל, אין מקומן באותו חדר איתם. והשירה והנשים הפסידו.

גם בתאים המשפחתיים אין צורך לצלול עמוק מידי, בכדי לגלות שלפי מחקרים, הפעילות הקבועה היחידה שמבצעים 95% מהגברים היא הורדת האשפה והוצאת הכלבים לטיולים, ואולי הסיבה היא, שהפעילות מאפשרת להם פעם נוספת, לצאת מהבית.

בתי הספר ממשיכים לזמן אמהות בכל פעם שילד חולה, נופל, או סתם מרגיש לא טוב, אפילו אם יש להם את מספרי הטלפון של האבא. בתי הספר שמתיימרים להטמיע באמצעות משרד החינוך ושר החינוך, את נשוא השוויון, הם הראשונים לייצר את ההפוך לו. בשבדיה מוכיחים שאפשר אחרת.

אמהות ממשיכות להישאר בבית כשילדים חולים או כשצריך לתקן משהו, למרות שגם הילד וגם הבית הוא של בן הזוג, באותה מידה שהוא שלהן.

בפוליטיקה הכול שקוף, אין צורך לבדוק בציציות יו"ר המפלגות ובכירות הממשלה, בכדי לגלות שהפוליטיקאיות המובילות מדירות רגליהן מנושא הדרת נשים באופן מוצהר, ומתגייסות, כפי שקרה לציפי לבני לאחרונה, רק כאשר יועצי התקשורת והיחצנים משקפים להן שזו הזדמנות מופלאה להתבלט ולהעלות את הרייטינג.

מלבני עד ניקול

הפוליטיקאיות הבכירות הגיעו לתפקידיהם בזכות מנטורים גברים אוהבים ומקדמים: ליולי תמיר היה את איתמר רבינוביץ', לדליה איציק ולקולט אביטל - דאג פרס, את שלי יחימוביץ' קידם פרץ, ללימור לבנת דאג נתניהו, לציפי לבני דאג אריק שרון וכשהן בטופ, נושא הנשים ממש לא מעניין אותם, יתרה מזאת, הן מתעוררות להתייחס אליו, רק כשיועצי התקשורת מזהים הזדמנות וסלוגן, שמתאימים כמו כפפה ליד, כמו במקרה לבני, קדימה והסלוגן - "נשים יושבות מקדימה".

"מעושרות", התכנית הכי לוהטת בטלוויזיה, באצטלא של דוקו, מציגה כמודל חיקוי, חבורת נשים, הממומנות ברובן על ידי גברים מזדקנים, חס וחלילה לא טייקוניות בעצמן. למה בחו"ל יכולים ללהק אישה חזקה כמו גלן קלוז לתפקיד ראש תאגיד משפטי ואצלנו מפיקים את סברי מרנן, עם צוות נשים הזויות, ברברניות, קשקשניות והיסטריות?

היום, כולם מדברים על הדרת נשים אצל החרדים, אך להדרת נשים פנים רבות, חלקן גלויות ובהן קל יותר לעסוק, אחרות, מתקיימות ומתעצמות בשקט מזה שנים, מבלי שזכו להתייחסות רצינית ומעמיקה מצידנו. חשבנו והתיימרנו להיות חברה נאורה.

קמנו בוקר אחד בחודש דצמבר, נוכח גל של דמויות לבושות שחור, צועקות ובועטות, עטויות כובעים וציציות, וגילינו שאנחנו ממש לא, וזה כואב, זה משפיל וזה בעיקר לא נעים, להסתכל בציציות של עצמנו ולהודות שאנחנו אחרים והרבה פחות טובים ממה שחשבנו

שירית בן-ישראל היא יועצת אסטרטגית, מומחית לניהול רב-תחומי ומנכ"לית חברת STS

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת