הגיע הזמן לצעוק "עד כאן" - בשביל נעמה

סיפורה של ילדה אחת שעברה מסכת השפלות ואיומים מצד חרדים הצליח להמחיש את המציאות הבלתי נסבלת שהתפתחה בבית שמש. שי גל, שחשף את הפרשה, בטור מיוחד על סערת הרגשות שמאחורי המצלמה

בכניסה לבית הספר בבית שמש ראיתי את הפחד. הוא היה בעיניה של הילדה שעמדה מולי, מכונסת בעצמה, נדרכת מכל רעש חריג. עכשיו אתם כבר קצת מכירים את נעמה. מעט. קצת מבינים למה קשה לה לישון בלילה - בגלל המחשבות והחשש שאולי הם שוב יגיעו.

ככל שהזמן עובר אני מבין עוד ועוד את התמונה. הכול היה צפוי. חרדים קיצוניים התנגדו לקיום בית הספר לבנות שאינן חרדיות בקצה השכונה שלהם (ובקרבה זהה לשכונות לא-חרדיות). היו עימותים וונדליזם, נזרקו ביצים וסוננו קללות עד שראש העיר הצהיר שהוא "לא יכול לערוב לביטחון התלמידות". אבל גם אז הנורה האדומה לא נדלקה.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של שי גל

המערכת כמעט שהתקפלה והשלימה עם ניסיונות הסחיטה, אבל לבסוף - אחרי מאבק ארוך - נותר בית הספר במקומו. למרות כל זאת, הותר גורל הילדות: משמרות הצניעות הקיצוניות יצאו לדרך. מישהו ארגן ותכנן את זה, בעוד שאחרים הביטו מהצד ושתקו. אותה הדממה הייתה כמו מתן הכשר למעשה.

עומק הפחד - כעומק השנאה

ברגע שבו נעמה רעדה, שקולה נסדק מהמחשבה שתאלץ לפסוע שוב בצד הכביש שבו הותקפה בעבר, הבנתי את עומק השנאה ואת עומק הפחד. מבוגר יכול להגזים או להיות מגמתי, אבל ילדה בת 7 שרועדת אל מול עיניך בחוסר אונים היא קודם כל ילדה - בדיוק כמו שיש לי בבית: מחפשת הגנה - ולא מוצאת.

הערב ירד על אחת השכונות החרדיות שנכנסנו אליה. כמו בכל מקום, גם כאן התקבלנו בהרמת גבה. זה תמיד התחיל בשיחה עם תושבים סבלניים סביב ענייניים הגיוניים - והסתיים אחרי כמה דקות בפריקת זעם מצד גרעין מתלהם שלא מעוניין לקיים שום סוג של הידברות. בעולם שלהם יש שחור ולבן. אין אפור. אין פשרה, רק פרשנות מעוותת של התורה.

רגע לפני שיצאנו התקרב אליי אחד מהם וביקש להתנצל. מאחור צעקו לו : "הרב אסר לדבר איתם", אבל הוא התעקש. "זאת לא הדרך שלנו", הוא אמר לי - ושאל: "אבל איך נעצור אותם? באגרופים?". השבתי לו: "יורקים כאן על נשים, יורקים על ילדות" - ונעניתי בתמצות: "לא ראיתי אמר". את השיחה חתמתי בשאלה: "יכול להיות שאתה לא רוצה לראות?" - ואילו הצד השני שתק.

בדיוק אז התקרבו הבריונים. הם החלו לבעוט ברכב שלנו ולצעוק שאנחנו שונאי יהודים. בזווית העין ראיתי שלט של חנוכה שבישר כי "נס גדול היה". לא פה. מי שעדיין לא הבין שהעלמת עין מהדברים שמתרחשים בתוככי הקהילות הסגורות אינו אלא עיוורון - לא מבין את עומק הבעיה ואת התהום שפעורה בין תפיסות העולם.

בבית שמש נתלו שלטי הפרדה ברחוב, שהורו לנשים לחצות את הכביש. בבית שמש נעקרו ספסלים משטחים ציבוריים בשכונות חרדיות - כדי שנשים לא יישבו ברחובות. זה היה "אצלם, לא אצלנו. בעיה שלהם". אז לא: זו גם הבעיה שלנו. מי שמתיר הדרה במקום אחד יקבל אותה אחר כך כיריקה בפרצוף. בבית שמש מתנהל קרב על הזהות העכשווית שלנו - ולא פחות על זאת שתהיה למדינה בעתיד.

אני כותב עכשיו מתוך "מנהרה". ההד העצום שקיבל המסע לצד האפל של בית שמש הולך ומתגבר. את השיירה מובילה ילדה בת 7 שנושאת את השפיות על כתפיה הצנומות. צריך לצאת מקצה המנהרה עם קול חד וצלול: "עד כאן".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת