מסיבת הפיטורים העצובה של עובדי תדיראן

השבוע נערכה מסיבה גדולה.עם רקדנים ובדרן, אוכל ושתייה - הייתה זו אחת המסיבות העצובות שראיתם. שלוש מאות איש היו שם, רובם יהפכו בימים הקרובים למפוטרים חסרי עבודה אחרי סגירת מפעל "תדיראן קרייר" - עוד מפעל שנכנע לעבודה הסינית הזולה. כתבנו יוסי מזרחי פגש אנשים שרצו לשמוח, אבל קשה לומר שזה הצליח

מהצד זה נראה כמו מסיבת עובדים רגילה. בהנהלה ובוועד עשו הכול כדי להשכיח את המחר ולהמתיק את הגלולה. המיקום: מלון מפואר. מוזיקה ורקדניות יש, גם שתייה חריפה. רק דבר אחד היה בלתי אפשרי להשיג עבור העובדים - שמחה אמיתית. 

זה יום מאוד עצוב לכל עובדי תדיראן, היינו מתפרנסים בכבוד, משכורת בזמן, אין. באמת. אין מה להגיד", אומרים העובדים, "אבל כנראה שהם לא רוצים שנמשיך, הם רוצים הכול לסין". ועובד אחר אומר: "תנו לביבי שינחת פה פעם, בין הטיסות שלו לחו"ל, וכל השרים המושחתים האלה שטסים וחוזרים וזה, שיבואו לפה לעפולה, לראות מה קורה פה. שהולכים עכשיו 300 איש הביתה".
 
את ההסעה הזאת העובדים מכירים היטב. יודעים מי אמור לעלות ובאיזה צומת בדיוק לחכות בדרך למפעל. עכשיו זו אחת הנסיעות האחרונות - לא לעבודה, אלא למסיבה - מסיבת הסיום של תדיראן קרייר, מסיבת הפיטורים שלהם.
 
"יש סיכוי למצוא עבודה אחרת?", אנחנו שואלים. "לא. פה, אין. עפולה? חאלס, מפוטר. בגלל שלא מקבלים חירשים לעבודה", אומר אחד העובדים, ועובדת אחרת אומרת: "עכשיו למצוא עבודה, זה לא קל. לא פשוט. גם חמישה ילדיה".

פעם מותג גאה, היום העובדים הולכים הביתה
 
בבוקר הזה המפעל סגור, ריק מעובדים. בעוד שבועיים זה יהיה המראה הקבוע. בתחילת שנות ה-70 היה תדיראן, מפעל המזגנים שבעפולה, מותג אמיתי וגאה. כמעט אלף עובדים עם פסי ייצור
שמרעישים גם בלילה. עכשיו נותרו 300 עובדים ורובם הולכים הביתה, כי ההנהלה האמריקנית החליטה שהייצור בסין יהיה רווחי יותר.
 
עבור הבדרן במסיבה זה נחשב קהל קשה: בני 40 ו-50, בעלי משפחות שפרנסתם נעלמה, קצת קשה לבדר. כלום לא מצחיק. אבל היו גם כאלה שניסו לשכוח וצחקו, לפחות למשך ערב אחד. הם צוחקים כי אין להם בררה: הבחור שצוחק עכשיו בפנים, מחר חוזר הביתה לכלום. אין לו עבודה. אין לו עתיד.

לקראת סוף הערב עלה המנכ"ל לברך, להודות לעובדים על הנאמנות. בשלב הזה רוב העובדים כבר בחוץ, השמחה הספיקה להם. על הבמה נותרו לרקוד מספר חברי ועד - וגם כמה מנהלים
שעבודתם מובטחת. השאר הציצו מרחוק, להם כבר ברור שמעכשיו הם נפרדים, מעכשיו כל אחד לנפשו. "אבל זה לא הסוף, אנחנו עוד ניפגש בלשכה", צוחקים בכאב אחרוני העובדים, "את כל המשפחה נפגוש בלשכה. שם תהיה החגיגה..."