אקונומיקה בהשגחת הבד"ץ: התרגיל השיווקי שמאחורי הכשרת חומרי הניקוי לפסח

כמדי שנה, לקראת חג הפסח, מבקשים היצרנים במשק להגדיל את אחיזתם במגזר הדתי. לשם כך, החלו בשנים האחרונות לצוץ על המדפים מוצרי צריכה שונים - לרבות מוצרי ניקיון - הנושאים את התווית החגיגית "כשר לפסח". בירור הלכתי קצר מוכיח כי פרט להתייקרות המוצר - אין למהלך שום משמעות. לפחות לא עבור הצרכן

אלה מבינינו המקפידים להצטייד לקראת החג במוצרים הכשרים לפסח, ודאי הבחינו בכך שבשנים האחרונות צצו מוצרי ניקוי הנושאים הכשר דומה. הסיבה? לא הלכתית, אלא כלכלית.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

על פי חוק איסור הנאה בכשרות שמסמיך את הרבנות לעסוק בענייני כשרות, חובת ההכשר לפסח חלה על מוצרי מזון בלבד, כך שאין כל משמעות או סיבה להחלת ההכשר על מוצרי צריכה אחרים.

מי שבכל זאת מגדילים לעשות ומשיקים לקראת החג מוצרים אחרים הכשרים לפסח הם מכוני הבד"ץ והגופים הפרטיים, שגם גובים על השירות המיותר הזה לא מעט כסף. משגיח כשרות של בד"צ העדה החרדית, גובה מחברה קטנה תשלום של כ-2,000 שקלים עבור סיבוב קצר של פחות משעה בתדירות של פעם בחודש. התעריף הזה מכפיל את עצמו בתקופת החגים.

בעוד שבצעד הזה שואפים היצרנים להגדיל את האחיזה שלהם במגזר החרדי, מי שנושאים בפועל בתוספת היוקר הם כלל הצרכנים. האבסורד גדל לנוכח העובדה כי מי שנהנים ממחירים מוזלים של מוצרי הצריכה הללו הם דווקא צרכנים מהמגזר החרדי.

לדוגמא, חומר לניקוי רצפות שעלה 30 שקלים באחד מסניפי רשתות השיווק במרכז הארץ, נמכר ב-23 שקלים בלבד בסניף של אחת מרשתות השיווק החרדיות בירושלים.

בעיית השוויון בנטל מורגשת אם כן גם בקניות לחג, כשמי שנושאים בעלות ההכשר המיוחד הם דווקא אלה שלא ממש צריכים אותו.