דפני ליף: "פתחנו את העיניים - והן לא ייסגרו עוד"

מי שהפכה למנהיגת המחאה החברתית, דפני ליף, שילהבה את מאות האלפים בהפגנה כיכר המדינה בנאום דרמטי. "התעוררנו והפסקנו לצעוד בעיניים עצומות לעבר התהום, פתחנו את העיניים והן לא ייסגרו עוד", זעקה ליף. "קיץ 2011 הוא הקיץ הגדול של התקווה הישראלית החדשה. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן". צפו בנאום המלא

כ-300 אלף בני אדם הגיעו לעצרת המרכזית אמש בכיכר המדינה בתל אביב -יפו, במהלכה העניקה מנהיגת המחאה של קיץ 2011 - דפני ליף, נאום דרמטי במיוחד.

"זאת לא תהיה עצרת אם לא נתחיל ב"העם דורש צדק חברתי", פתחה דפני את נאומה והוסיפה: "דבר עצום וכביר קרה בקיץ הזה. קיץ 2011 הוא הקיץ הגדול של התקווה הישראלית החדשה, היא נולדה כמו הרבה תקוות מתחושות של ייאוש, ניכור ופערים שהפכו בלתי אפשריים לכולנו, פערים שהפכו כמעט בלתי ניתנים לגישור".

"החברה הישראלית שעומדת פה ובחרה שלא להישאר הערב בבית, הגיעה הערב לקו האדום שלה וקמה ואמרה: 'די לא עוד, אפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן'".

"התעוררנו והפסקנו לצעוד בעיניים עצומות לעבר התהום, פתחנו את העיניים והם לא ייסגרו עוד. בחרנו להיות לא בלתי נראים. יש פה שבעה מיליון בני אדם ולכל אחד יש לב", אמרה ליף וסיפרה כי "היה שלט ברוטשילד שאמר: 'כל לב הוא תא מהפכני' וזה נכון. כל אחד הוא מטה מאבק של איש אחד. והקיץ הזה היה מסלול מכשולים נהדר".

"הקפיטליזם - תחרות שאינה נגמרת"

בהמשך הנאום התייחסה דפני להאשמות שהפנו המנהיגים כלפי ראשי המאבק. "מה לא אמרו עלינו? איך לא ניסו לפורר אותנו?. אמרו עלינו: 'מפונקים, סושי ונרגילות'. מזה למדנו שבאופן אוטומטי נבחרי הציבור לא מתייחסים למעשה שלנו בכבוד".

"הדבר הראשון שאמרו: 'זה כלום, זה שום דבר רק חבורה של ילדים'. הם קראו לנו: 'סתומים והזויים'. התוצאה: מאהלים קמו בכל הארץ, לא הייתה להם ברירה. הדור שלי גדל על התחושה שזה אנחנו מול כל העולם. תחושה שבה האחר הוא האויב שלנו ומתחרה שלנו, שאנו חיים במרוץ. זה הקפיטליזם, תחרות שלא נגמרת", אמרה ליף.

דפני התייחסה באופן אישי לדור שלה ואמרה כי "העובדה שדווקא הדור הזה שהוא הכי בודד ומסוגר, קם ועשה מעשה היא לא פחות מנס, נס 2011 של קיץ 2011. הדבר הזה הראה לנו שכל מה שחשבנו וכל מה שלימדו אותנו לא נכון, מה שקרה הוא בדיוק מה שהיה צריך לקרות כאן. כל אחד היה סגור במעגל של חוסר סיפוק ואבסורד, התחלנו לדבר ולהקשיב".

"המדינה דפקה ודופקת את הפריפריה באופן שיטתי ומסודר"

"בהמשך אמרו שאנחנו שמאל קיצוני, ניסו להגדיר אותנו. מאיפה הם יודעים מי אני ומי אתם. מה זו החוצפה הזו בכלל? התשובה הזו לא באה ממני ומהחברים שלי אלא מהמאהלים בשכונת התקווה, רהט, מודיעין, שדרות ועוד. אמרו לנו לכו לפריפריה, איזו אמירה מתנשאת, מה זה ללכת לפריפריה?", שאלה ליף והדגישה: "אתם יודעים מה? איזה מזל ששלחו אותנו, כי גילינו מה שידענו, שהמדינה מלאה בלבבות פועמים, הלכתי ומצאתי חברים לכל החיים. המדינה דפקה ודופקת את הפריפריה באופן שיטתי ומסודר מאז הקמתה, בחינוך, בדיור, בתרבות ברווחה. להגיד 'לכו לפריפריה' זוהי צביעות שאין כדוגמתה. זה בעצם להמשיך בשיח הישן שמדיר בני אדם ואומר להם 'אתם רחוקים והדרישות שלכם פחותות'. אין דבר כזה פריפריה- כולנו במרכז, כל אחד מאיתנו".

"ואז הגיעה ההסלמה הביטחונית וגם הטילים שנפלו לא הפסיקו את המחאה, אלא הראו כמה היא אמיתית", אמרה ליף והוסיפה: "העובדה שהתקפלנו היא הכי מרגשת במחאה, הגיעה הזמן שמצב ביטחוני יפסיק להיות ערך אלא מצב שצריך להשתנות. נפלו טילים ושתקנו לכמה ימים, צעקנו בשקט. ומה הם אמרו? שהמחאה דועכת. במקום להכיר בעובדה שכאב לנו על מיליון ישראלים שחיים תחת איום טילים, שביתם נהרס, במקום להבין שאנו איתם ושהשקט בא מתוך אהבה, הם אמרו שהמחאה דועכת. את הסולידריות שלנו הם ניסו להפוך להתפלות, זה היה עצוב, איך אפשר לעשות כזה סוג של הפרד ומשול?", זעקה ליף.

"אני בת 25, ומה הזיכרונות הגדולים שלי מהחיים שלי במדינה הזו: מלחמת לבנון השנייה, תקופת הפיגועים, רצח רבין, חטיפת גלעד שליט. אנחנו דור שלישי לשואה וזוכרים רק רגעים של מוות, שכול, והידיעה שהכול זמני", העידה ליף על עצמה באופן אישי.

"אנחנו לא כאן כדי לשרוד, אלא כאן כדי לחיות"

"אני עומדת מולכם וגאה להיות ישראלית כבר שבעה שבועות, להגיד 'מגיע לי' זה להגיד שגם לאחר מגיע, לנו לכולנו. נוצר שיח של חיים במהלך הקיץ הזה, זו ההתעוררות הכי חשובה שהייתה כאן. אנחנו לא כאן כדי לשרוד, אלא כאן כדי לחיות, ואנחנו לא כאן רק בגלל שאין לנו מקום אחר, אנו כאן כי אנו רוצים להיות כאן", קראה ליף והמשיכה: "אנחנו רוצים לחיות בחברה כחברה, ולא כאוסף של בודדים שיושבים מול קופסא גדולה- הטלוויזיה ופעם בארבע שנים מול קופסא אחרת- הקלפי".

"בקיץ הזה החלפנו את המילה 'צדק' ב'צדקה', את המילה 'צרכן' ב'אזרח', החלפנו את המילה 'לחכות' ב'לשנות', החלפנו את המילה 'לבד' במילה 'ביחד'. מכאן כבר לא נסכים לחזור אחורה, אנו צועקים קדימה למדינה צודקת יותר", קראה ליף.

"כולנו כלואים במובן מסוים במעמד החברתי שלנו, במקום בו אנו גרים, בדת שלנו ובמין שלנו. זה לא שאנו כולאים אלא שכולאים אותנו. כולנו במינוס וזה למעשה האינטרסים של הבנקים ושל המדיניות הכלכלית של המדינה. איפשהו אין תקווה ואין סיכוי לשנות ואין סיכוי לחיות".

לסיום התייחסה ליף להאשמות שהפנו אליה באופן אישי ואמרה: " התחלתי את הדבר וזה לא הופך אותו לדבר רק שלי, אלא לסיפור של מיליוני בני אדם שקמו והתחילו ללכת ולעשות מעשה. כולנו בחרנו להיות כאן והנה אנחנו. בשבוע האחרון תקפו אותי מכל כיוון וכמעט גרמו לי לחזור ולהרגיש לבד, אני לא יודעת מה איתכם, אני את המחאה שלי רק התחלתי. אהיה כאן כמה שצריך כמוכם. כולנו יצאנו לרחוב בקיץ הזה, ושם מצאנו בית."

"אני מרוששת מאי פעם - אבל מאושרת מתמיד"

מוקדם יותר אמרה ליף בריאיון לחדשות 2 כי "אני לא חושבת שהמאבק מיצה את עצמו, הוא פשוט עובר שלב. יש מאהלים שנסגרים, אבל יש כאלו שישמרו על עצמם במרכז כוח בקהילה", אמרה ליף מכיכר המדינה, שם תיערך הערב העצרת המרכזית.

"אני עדיין לא יכולה לשלם שכר דירה, וזה לא השתנה", הודתה אחת ממנהיגות המחאה, "לא רק זה. גם העיפו לי את האוהל אז אני ישנה על מזרון אצל חברים. אני מרוששת מאי פעם אבל הרבה יותר מאושרת", הוסיפה.

במהלך שבוע שעבר, עלה לדיון הציבורי מכתב עליו חתמה ליף בנערותה, בו היא קוראת לסרבנות שירות בשטחים. "אני לא קוראת עיתונים ולא רואה טלוויזיה. המחאה הזו היא אחת מנקודות הציון המשמעותיות בחיי - לא מכתב עליו חתמתי אולי בגיל 16. הביקורת עליי בנושא הזה נכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשנייה".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת