יונית לוי חוזרת למפוני גוש קטיף

ישראל מציינת בימים אלו 6 שנים להתנתקות מרצועת עזה. 6 שנים ארוכות עברו, אבל זה לא נגמר. רוב המתיישבים לא קיבלו את כל הפיצויים שהובטחו להם, ורובם עדיין מתגוררים באתרי הקראווילות הזמניים. יונית לוי ליוותה בחודש האחרון שתי משפחות שפונו אז - גורשו, כלשונן - ושמעה מהן גם מה הן חושבות על המחאה החברתית

תהליך הפינוי מגוש קטיף הושלם כבר לפני שש שנים. אבל, המפונים שנעקרו מבתיהם לאתר הקראווילות בניצן, מציינים שש שנים של מסע בארץ הבירוקרטיה.

נעמה ודודו מיכאלי פונו מהיישוב גדיד בגוש, ובימים אלה ממש יהיו הזוג הראשון שיעברו ליישוב הקבע באר גנים, ללא חיבור לחשמל, מים, ביוב - וגם ללא שכנים. "יום יבוא ויהיו כאן מדרכות, גן משחקים, גני ילדים, בית כנסת, אבל זה יקרה רק בעוד שלוש שנים", אומר דודו, אבי המשפחה. "זה יהיה קצת נטוש לגור כאן, אבל אין לנו ברירה. להישאר בקראווילה זו האפשרות הפחות טובה מבחינתנו.

שמונה נפשות ב-90 מ"ר

הקראווילה, הבית הנייד של מפוני הגוש, הייתה אמורה להיות פתרון קסם זמני. אבל גם במקרה הזה - הזמני הפך לקבוע. הילדים מצטופפים בחדרים, ורק לבת הגדולה נעם יש חדר משלה. "למרות זה", אומרת נעמה, "אני חושבת שהיא באמת רוצה לעוף מפה, כי בגלל שהיא לבד אז החדר שלה הפך למחסן שלנו - פה אנחנו דוחפים הכל כולל הבישולים שלנו".

איש לא חשב שהם יצטרכו לחיות בבתים הארעיים זמן ממושך כל כך. לא הם, וכנראה שגם לא מי שתכנן את המבצע ולא מי שייצר את הקראווילות. "הבלטות שנשברות, ברזים שנשברים, מקלחונים, תריסים שכל יומיים צריך לתקן אותם, מזגן שנוזל. הבית ממש מתפרק", כך מספרים בני הבית.

קודם מפנים - אחר כך טפסים

מדינת ישראל החליטה החלטה היסטורית להתנתק מעזה, וביצעה את הפינוי ביעילות ובזריזות תוך ימים בודדים, העבירה אלפי תושבים לדיור זמני - ואז נזכרה שצריך למלא המון טפסים.

דודו עדיין סובל מהביקורטיה וממילוי הטפסים, וזאת ניתן ללמוד מהקלסר העבה שהוא מחזיק בידיו. מי שהיה חקלאי שיכול להתפרנס בגוש, מנסה כעת לקבל פיצוי על השדה שעזב מאחור. "אומרים תבוא לוועדות, נתחיל לדון איתך, ותביא שמאי ותביא עורך דין, ונראה מה קורה. וכולם נמצאים במקום הזה, אתה אומר לבן אדם תתחיל לרוץ למועצת הצמחים, ותתחיל לרוץ למשרד החקלאות ולכל מיני ועדות".

אשתו נעמה מחזקת את הנקודה שהעלה. "עובדה שאנחנו עדיין עומדים במקום. זה שאתר הקראווילות עדיין קיים, זה שמנהלת תנופה (סל"ע בעבר), עדיין קיימת - זה ממחיש יותר שהדברים לא מסתיימים. "בן אדם מוכר את הבית שלו מרצונו, וחמש שנים הוא לא מקבל את הכסף על הבית? מה הוא לא יתפוצץ?", הוסיפה בכאב.

"גם אנחנו דורשים צדק חברתי"

למפונים יש גם את דעותיהם על המאבק והקריאה לצדק חברתי שיצאה משדרות רוטשילד בת"א לפני ארבעה שבועות. "רק כשזה הגיע לכיס הקטן של כל אחד אז פתאום כולם התעוררו. "אני לא בטוחה שאם היה ראש ממשלה של השמאל עכשיו, אז המחאה הייתה אותה מחאה. זה ברור לי שלא", אמרה נעמה.

מי שראתה בשבת שעברה את הפגנת הענק בלב ת"א הייתה משפחת נוימן - אותה אנו מלווים במשך שש השנים האחרונות. "זה מזכיר לנו ימים אחרים", אומרים יעל ויוסי שפונו מנווה דקלים, "העם הוא זה שמחליט - אלו כללי המשחק הדמוקרטים", אמר יוסי נוימן. מנגד טענה אשתו כי אם הייתה ערבות הדדית גם בנושא המתנחלים - אולי הדברים היו נראים אחרת.

הבטחות צריך לקיים

עכשיו, על הממשלה מוטלת המשימה להשלים את הפערים שיצרו הממשלות הקודמות: להשלים את בניית בתי הקבע לאלף ושבע מאות המשפחות, ולעזור ככל שיידרש לשקם את חייהן. הכישלון בשיקום המתיישבים רק מעצים את תחושת הקיפוח וחוסר הצדק שחשים המפונים מחד, ומאידך מחליש את הלגיטימיות של מי שרוצה בפינוי עתידי.

ומשפחת מיכאלי? הם עוברים לבית הקבע החדש. שש שנים אחרי הם מקיימים את ההבטחה לבתם הקטנה שישיגו בעבורה חדר גדול ויפה יותר מאשר היה להם בגוש המפונה. אבל ממשלת ישראל עדיין רחוקה מלקיים את ההבטחה שלה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת