המלחמה שעוד נמשכת: "העונש הכי גדול הוא שאני חי"

המדינה כולה הזדעזעה כשטיל קטיושה גרם לפגיעה ישירה בבית העלמין של קיבוץ כפר גלעדי, וקטל באחת 12 לוחמים. מי ששכנע אותם לתפוס מחסה באותו המקום וחבריו לגדוד מתקשים להשתקם מאירועי הדמים ההם. יגאל מוסקו חזר לשארית הפליטה של החברים מגדוד 9255 של הצנחנים, שנותרו בחיים - אך מתמודדים יום יום עם המוות

כמעט קשה להאמין, אבל חצי עשור חלף מאז יצאה ישראל למערכה שנייה בלבנון. ככל שעוברות השנים כך נדחקים מאורעות המלחמה ההיא מתודעתם של הישראלים, אבל מאורע טרגי שנצרב היטב וספק אם יישכח הוא סיפורו של גדוד 9255 של הצנחנים. אותו גדוד שאיבד ברגע אחד 12 מלוחמי מערך המילואים שלו, שספגו פגיעה ישירה של קטיושה בבית העלמין של כפר גלעדי.

חמש שנים אחרי, חזרנו לחבריהם של הנופלים ולאלה שהיו סביבם במשך תקופה ארוכה - ובהם, כמובן, גם אלה שהיו במחיצתם החל מרגע היציאה למלחמה ואף עד לשניות האחרונות לחייהם, כששריקת הקטיושה נשמעה קרובה וגבתה את חייהם של הלוחמים רגעים ספורים אחר כך.

החברים בגדוד, גם היום, זוכרים לפרטי פרטים את כל מה שהתרחש ב-12 ביולי 2006. חלקם מגיעים עם ילדיהם, וככל הנראה ימשיכו לעמוד גם עם נכדיהם סמוך לגדר האבנים של הקיבוץ. הם יודעים לשחזר היטב אפילו את השיחות על מכבי נתניה שהיו ביניהם, זמן לא רב לפני הפיצוץ הקטלני.

אל קרבות מלחמת לבנון השנייה הגיעו רבים מלוחמי הגדוד מיוזמתם, עם מוטיבציה גבוהה ומורל בשמיים. האובדן הקשה הביא את חלקם לזכור היטב גם את הרגעים הקטנים שהיו בשלושת ימי האימון שקדמו לפעילות המבצעית עצמה - כמו זה שנושא עמו אהוד דיין על גרגורי אהרונוב, קצין הרכב שנהרג בפגיעה הקטיושה הקטלנית. "הוא בא למקלחת עם הכפכפים בצבע ורוד", הוא סיפר בחיוך. "אמרתי לו - נראה לך שאתה בא ככה להתקלח איתי? מה זה הכפכפים האלה?".

אבל החיוך על פניו של דיין מתחלף מהר מאוד בארשת פנים חתומה. עם תחילת הלחימה, התמקמו הוא וחבריו שנותרו מצדו הישראלי של גבול הצפון במחצבה של כפר גלעדי. החום הכבד של אוגוסט והאבק הרב שהיה באוויר הביא אותם לחפש מקום אחר, וכך הם איתרו את החנייה המוצלת של בית העלמין בכפר גלעדי - שם קבורים אושיות חשובות רבות בתולדות היישוב העברי המייצגות אתוס של גבורה.

הלוחמים נכנסו אל תוך בית העלמין ואז הרגיש דיין, בפעם הראשונה, את המלחמה. "פתאום שמעתי אזעקה. חשבתי לעצמי מה אני יכול לעשות ולאן אלך", הוא סיפר. באותם הרגעים, הוא הבחין ברס"ן אלי אלקריף ז"ל מנסה לתפוס מחסה בצדה השני של חומת בית העלמין. "צחקתי עליו ואמרתי לו: 'מה אתה עושה?'".

רגעי הנפילה שמסרבים להניח למצפון

אלא שרק בדיעבד, תתברר העובדה המצמררת שאלקריף חזה בדיוק את הכיוון שממנו תגיע הקטיושה. דיין היה מי ששכנע אותו להצטרף אליו - ואל יתר החברים. "אמרתי לו שאם היא תיפול מאחורה, אתה היחיד שתמות. אז הוא אמר לי - שכנעת אותי. איך שהוא אמר את זה - נפל הטיל", הוא תיאר.

ברגעים הראשונים שאחרי, עוד לפני שממדי הזוועה התבררו, התקשה דיין להבין את המתרחש: "הדבר הראשון היה שפחדתי לגעת בעצמי. אמרתי שככה מרגישים כשמתים". אלא שדיין לא מת, אבל חבריו שהיו לצדו, מאחורי הגדר, נהרגו מעוצמת ההדף החוזר - וגם רס"ן אלקריף שעמד בפתח בית העלמין. מבין אלה, הוא היחיד שנותר בחיים כשהוא שכוב על מזרן שהביא.

"הם כולם על המצפון שלי. אני הייתי הראשון שישב שם ואני הייתי זה שקרא לחבר'ה", הוא מתאר. הקטיושה התפוצצה בדיוק שני מטרים ממנו, וההדף - זה שהביא למות חבריו - פשוט חלף מעליו. 21 פצועים פונו מאותה הזירה, בהם דיין עצמו, במסוק שהביא אותם לטיפול בבית החולים "רמב"ם" בחיפה.

עד מהרה הועבר דבר האסון לידי הנהגת הגדוד, שרבים מלחומיו היו באותה השעה בעומק לבנון. אמיר קלר, לוחם ותיק, סיפר על מראות הזוועה שבהם חזה עם הגיעו לזירת הקטל: "אי אפשר היה לזהות. היו צרחות. המון שחור. המון המון שחור".

החייל ביקש להתקלח כדי להסיר את דם חבריו

מי שנאלצה לזהות את גופותיהם של חבריה היא השלישה לינוי הבר-אולניק, שתיארה את אותם הרגעים הקשים: "הלכתי לחדר החללים שהוקם באולם הספורט של כפר . בהתחלה לא רצו לתת לי לזהות כי הרבנות לא מאפשר לנשים לעשות זאת. התעקשתי ורבתי עם אנשי הרבנות הצבאית, ובסוף אני הייתי זו שזיהיתי. עד היום אני לא יודעת איך המשפחות יודעות שאני הייתי זו שעשתה את זה. שאלו אותי עליהם - איך הם היו, מי חייך או אם העיניים היו פקוחות".

בשעות שאחרי שררה תחושה קשה של הלם בקרב הלוחמים. קלר הרס"פ סיפר כי "כשהתחילו שיחות אחרי, שאלו את החיילים אם יש משהו שהם צריכים. אחד מהם אמר שהוא מבקש רק להתקלח, כדי שהוא יוכל לנקות את הדם של החברים שלו שנמצא על הגוף שלו".  

במקביל, הועברה ההודעה על האסון גם למפקדי הכוחות שפעלו בתוך לבנון. הם הונחו לעשות עם הבשורה הקשה כרצונם, כל עוד זו לא תפגע ברוחם של הלוחמים. כך, במשך ימים ספורים, לא ידע איש מהם על מה שקרה בתוך גבולות הארץ.

שלושה ימים אחרי אסון הקטיושה, קיבל הגדוד מכה נוספת - הפעם בתוך לבנון, אך מאש טנק של צה"ל שירה בשוגג על כוח. האירוע הזה הסתיים במותו של איגור קוואליק ובפציעתם של 16 מחבריו הלוחמים.

לינוי נישאה לחייל מהגדוד, הנהג לא מצליח להשתקם

10 ימים לאחר מכן באה מלחמת לבנון השנייה אל קצה, אבל מאורעות הימים הללו לא עוזבים ולו לרגע את לוחמי הגדוד. "האירוע חלחל לתוכי רק שנתיים אחרי זה", סיפרה לינוי השלישה - כיום עורכת דין במקצועה. "אחרי זה הפכתי להיות חרא בן אדם. התנתקתי מהחברים שלי ולא עניין אותי שום דבר. היו לי התפרצויות זעם וצעקות, ועל סיוטים בלילה בכלל אין על מה לדבר. על פניו, חזותית, אני בסדר. הבן אדם היחיד שיודע מה קורה לי הוא בעלי". בן זוגה לחיים גם הוא שירת בגדוד. גם כיום ממשיכה לינוי בשירות מילואים פעיל, ואפילו הגיעה אליו כשהייתה הרה.

עבור דיין הנהג, שונה תמונת המצב לגמרי. "היום אין לי עם מי לעשות מילואים", הוא הסביר. "הגדוד קיים, אבל החברים לא". דיין לא חזר לעצמו, למרות כל השנים שעברו מאז. הוא לא עובד למשך תקופות ארוכות, נפקד מטקס יום הזיכרון הגדודי בכפר גלעדי ומאז המלחמה ההיא - לא הצליח לחצות צפונה את קו צומת עמיעד.

"באותו הרגע של הפציעה הרגשתי בר מזל שנשארתי בחיים. היום אני מתחרט על הרגע הזה", הוא סיפר בפנים חתומות. "הייתי מעדיף למצוא אז את הנשק האישי שלי וחד משמעית לשים לי כדור בראש. לא הייתי רוצה אפילו דקה ממה שאני עובר היום. להישאר בחיים - זה העונש הכי גדול שהייתי יכול לקבל".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת