איך איבדנו את השליטה בנגב?

הנגב מהווה 60% משטח מדינת ישראל. ואחרי שנים של אפליה והזנחה יצא דני קושמרו למסע כדי לנסות ולענות על השאלה - איפה טעינו? צפו בכתבה הראשונה בסדרה

נניח שאתם נוסעים בבוקר למשרד. אתם יודעים שכשתגיעו אליו יחכו לכם השולחן והכיסא והמחשב. כשזה נוגע לציוד העבודה של ערן רז - זה ממש לא ברור מאליו. "פה זה מייסי פרגוסון. פרגיסון 35, שנת 56', משהו כזה. אין לו מחיר. אם נשאיר אותו, לא יישאר כלום. פשוט לא יישאר כלום".

כבל פלדה, מנעול כבד, כלב ומיטב בנינו, השין-גימלים של בית הספר לקצינים.זה מה שצריך היום כדי לשמור על טרקטור חבוט. עם המודל 56' הזה ערן צריך לנסוע משהו כמו חצי שעה למקום שבו, אחרי תהליך בירוקרטי ומייגע שארך שמונה שנים, נטע כרם יין.

מפה, מנחל צין במצפה רמון, בסוף ישתו את זה במסעדות הגורמה בתל אביב ובירושלים. הבעיה היא שאף אחד לא עדכן אותו שבתוך השטח עוברת אוטוסטרדה. כזו מהסוג שלא בטוח שידעתם שיש כמוה. "מפה נוסעים לגבול, מביאים את מה שהם מביאים וחוזרים", אומר לנו ערן.

"אם אפשר לדפוק איזה ברז של יהודי, למה לא?"

"מביאים סמים. סמים. אני רואה פה מכוניות, טנדרים עמוסים. עמוסים. נוסעים פה ביום, בלילה. אף אחד לא מפריע להם, אף אחד לא עוצר אותם. אני יושב להם כמו עצם בגרון, כי אני יושב להם על הציר. וכשיש להם יום עסקים רע, אז אם על הדרך אפשר לדפוק איזה ברז של יהודי, או לעקור כמה שתילים, אז למה לא?", הוא מוסיף.

רז ממשיך "ויש גם את העניין הבלתי נגמר של הפרוטקשן. זה התחיל מזה שהם באים אליך, וכאילו להציע עזרה, אם הכול בסדר, אם אני צריך ש... וכשאני אומר להם לא, שאני מסתדר, אז למחרת אני רואה שקטע של גדר נעלם, ואחרי זה הם באים עוד פעם, בלי בושה, ושואלים אותי אם הכול בסדר. ואני אומר להם עוד פעם: הכול בסדר, תודה רבה חבר'ה. אז עוקרים איזה שורה, גונבים תשתיות של מים. זה אפילו לא גניבות. אין פה עניין שהם עושים מזה כסף. זה רק עניין של לשבור אותי. לשבור אותי, לשבור אותי, לשבור אותי".

וזה לא קורה רק במקומות מבודדים. כך נראה היום קיבוץ, חמש דקות מבאר שבע. "הייתה לנו מכה
של גניבת טרקטורים ורכבים", מספר לנו דוד אלוק, קב"ט משמר הנגב. הגדר של קיבוץ משמר הנגב, כמעט כמו גבול עם מדינת אויב. ציר טשטוש, גדרות תיל וביצורים של תעלות וחפיר.

70 אלף איש ביישובים לא מוכרים

הקיבוצים חורשים שדות גם בלי כוונת זריעה, בניסיון למנוע בניית בתים. בכבישים הראשיים נזרקות מדי פעם אבנים על מכוניות נוסעות. בלהבים משלמים התושבים על שמירה פרטית. וכך נראים עצים שניטעו בעומר - לא השאירו עץ על עץ. הכול עקור.

עם פער סוציו-אקונומי שמתרחב, עם תנועה איסלמית שמתחזקת ועם גידול טבעי יוצא דופן, שנחשב לגבוה בעולם. כמו כל אוכלוסיית תל אביב. ובשביל זה צריך אדמה. ומשום שהמדינה לא מקימה יישובים חדשים לבדואים, נוצר מצב שבו כ-70 אלף איש חיים ביישובים לא מוכרים. בלי חשמל וביוב מסודרים, עם אנשים שגרים בחשש יום יומי, שיום אחד יבואו ויהרסו את ביתם.

"מי שאמור לגור פה זה אחיין שלי", אומר לנו פייסל אבו נאדי, יו"ר פורום הקצינים והחיילים הבדואים. "שהוא לאחר שירות צבאי. בחור צעיר שבנה את הבית שלו בידיו. אתמול באו לכאן שיירה של רכבים, פתאום מדביקים צווים של הריסה". תמונה מהאוויר מראה עד כמה המצב סבוך.

לא רק פחונים - גם וילות

כך נראים הזנחה וקיפוח של שנים. מאידך, כך נראה פחד של השלטון לקבל החלטה ולאכוף סדר. כאלפיים מבנים חדשים נבנים מדי שנה. זה לא רק פחונים, אלה גם וילות מפוארות שצצות מדי יום. פיני בדש, ראש מועצת עומר שיצא איתנו לטיסה מספר, "זה לא אחד מסכן שאין לו איפה לגור, אין לו איפה לזה... תראה איזה יופי של וילה. בעומר על מגרש כזה אתה משלם 2 מיליון שקל. פה אתה מקבל חינם".

כדי לפתור את הבעיה, החליטה המדינה להקים ועדה בראשות השופט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, מבקר המדינה לשעבר. הוועדה ישבה חודשים על המדוכה והחליטה על פתרון, שמנסה לרצות את שני הצדדים - להכיר בחלק מהיישובים, לפנות, אפילו בכוח אם צריך, את האחרים.

שנתיים עברו. דבר לא נעשה. כן, מדי פעם מגיעים כוחות גדולים של משטרה כדי להרוס 3-4 מבנים. אבל מעשה קיצוני ונקודתי שכזה הוא חסר טעם, משום שכשאין מאחוריו תכנית של ממש הוא רק מגביר את המתח. וגם משום שהמבנים האלו ייבנו מחדש ביום שאחרי.

"מי שהיום מטייל בנגב ומסתכל על הבנייה, ברור לו שבנגב, או במדינה הזאת, יש שתי מערכות חוק.", מסכם ראש עיריית דימונה, מאיר כהן. "מערכת חוק אחת שאנחנו מחויבים ביישובים היהודיים, האזרחים הישראלים המסודרים, המאורגנים. ומערכת חוק שהיא אך ורק לפזורה הבדואית. זאת מערכת שאפשר לעשות בה הכול. זאת מערכת החוק שמעידה יותר מכל על כך שמדינת ישראל היא לא הריבון בנגב.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק