"אנחנו חווים את השכול פעמיים"

מדינת ישראל תומכת בהורים ובאחים שכולים, באלמנות ואפילו בבנות הזוג של הנופלים, אבל סבים וסבתות שכולים לא זוכים לתמיכה. הם לא דורשים קצבה מיוחדת, רק מעט תשומת לב שתקל עליהם להתמודד עם האובדן

בכל פעם שנופל חלל צבאי תוך כדי הגנה על המדינה הלב נחמץ מצער. התקשורת מייד מלאה בתמונות הצער של המשפחה הכואבת, בדמעות ובעצב של ההורים השכולים. אבל חיילי צה"ל שנגדעו מאיתנו באיבם משאירים מאחור לא רק אמא ואבא שכולים - אלא גם סבא וסבתא, שלא חשבו שיהיו נוכחים אי פעם בטקס קריאת הקדיש על בנם.

כמו רבים בדור השלישי גם רבקה ורטמן, סבתו של דגן ורטמן ז"ל, כבר הכירה את טעמו של השכול. אחיה אליהו מת במלחמת השחרור וגם אז היא הרגישה שהמדינה לא מעניקה לה את הכלים להתמודד עם האובדן שלה ושל משפחתה. במשך השנים היא ובעלה שמחה התמלאו גאווה בכל פעם שראו איך הנכד האהוב הפך למפקד פלוגה נערץ.

למרות קרבתם אל הנכד, הם היו האחרונים לקבל את הבשורה על מותו. "כשהודיעו ברדיו סמוך לחצות שיש ארבעה הרוגים מאש כוחותינו, הרגשתי שהנשמה יוצאת לי", סיפרה ורטמן על הלילה בו גילתה שדגן ז"ל כבר איננו. "בהמשך ציינו שהודיעו למשפחות ונרגעתי. חשבתי בלבי 'מסכנים אלו שהאסון קרה להם". רק בבוקר למחרת הם קיבלו את הבשורה על מותו של הנכד מבתם הצעירה.

"אני רק מבקשת התייחסות - ואין כזו"

גם אסתר גולן היא סבתא שכולה שאיבדה את נכדה איל יואל ז"ל במבצע "חומת מגן". סבתא שכולה הוא מושג שכמעט לא משתמשים בו. מתוקף התפקיד שנכפה עליה היא פנתה בשנים האחרונות למשרד הביטחון עם בקשה צנועה - שיארגנו מפגש חד שנתי לסבים ולסבתות שכולים. "אני לא רוצה שום קצבה, שום פרוטה. אני רק מבקשת התייחסות - ואין כזו", אמרה גולן. "הסבל של בתי גם כך גדול מאוד, ואני נותרתי כאן לבד".

בניגוד לימי קום המדינה, בעשורים האחרונים כמעט לכל חייל או אזרח שנפלו יש סבא וסבתא שהיו עבורם מרכז העולם. הם לא מבקשים הרבה אלא רק הקשבה ואמפתיה שימלאו במעט את החלל שנוצר מאז האובדן.

לעדכונים שוטפים מסביב לשעון: ערוץ החדשות 

רוצים לקבל עוד עדכונים חמים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק