חדר האוכל הקיבוצניקי משנה את פניו

מה עושה חלוץ שבא לקיבוץ ורוצה לאכול? היום, בלא מעט מקרים הוא שולף את הארנק. חדר האוכל של הקיבוץ- מרכז העצבים, תרתי משמע, משנה את פניו, כולל אפילו מבקר מסעדות. מה שלא משתנה הוא הכסא של חיים מהפלחה, והעוף המכובס כמובן

ספינת הדגל של הסוציאליזם הארץ-ישראלי הולכת ונעלמת: חדר האוכל הקיבוצניקי הוא כבר לא מה שהיה פעם. שהחלוץ מגיע היום לחדר האוכל, הוא קודם כל שולף את הארנק, וגם מבקר מסעדות מפתיע ומגיע לחדר האוכל. אבל עם כל ההפרטה והשינויים, יש דבר אחד שלא משתנה: הכסא של חיים מהפלחה. אה, כן, וגם העוף המכובס כמובן.

כשאנדרה קישינבסקי מגיע בשמונה בבוקר לחדר האוכל בקיבוץ גן שמואל, כמדי בוקר בשלושים השנים האחרונות, הוא מתלבט בין אבוקדו לעגבנייה, בין דג מלוח לפרוסת לחם. על דבר אחד אין לו שום התלבטות: איפה יושבים.

הרפתנים "לא תמיד רוחצים רגליים"

"פה זה השולחן של הדייגים, ושם מאחורה השולחן של עובדי המפעל", מסביר קישינבסקי ומצביע על קצה חדר האוכל, שם יושבים הרפתנים, מרוחקים מהשאר - כי הם לא תמיד רוחצים רגליים, "אז אנחנו לא רוצים לאכול לידם".

זר מבחוץ לא יבין זאת, ויכול בטעות להתיישב במקום הלא נכון. אבל עבור המקומיים זה עניין של חינוך מגיל אפס. "אם אחד לא מגיע, ישר שולחים טיפול נמרץ לבדוק מה קורה איתו", מתבדח קיבוצניק אחר, גידי סיוון.

כשנכנסה שיטת ההפרטה היא החלה לטלטל את יסודות הקיבוץ, ואת יסודות חדר האוכל שלו. אבל אל דאגה - העוף המכובס, עם עוד כמה דברים ייחודיים לעולם הסוציאליסטי, לא השתנו.