שיחת הטלפון האחרונה: הזיכרון הכואב

אייל יואל נהרג בג'נין יום לאחר ששוחח בטלפון עם אשתו, לילך. את השיחה הזו היא זוכרת לפרטי פרטים. גם יפה יעקבי, שאיבדה את בתה קרן בחברון, לא יכולה ולא רוצה לשכוח את קולה של הבת שאמרה "אני אוהבת אותך". כתבות יום הזיכרון לחללי צה"ל ששודרו לאורך השנים בחדשות 2

"המשפט האחרון שאמרתי לאייל, אמרתי לו 'אל תיעלם לי, אני נורא דואגת", מספרת לילך יואל, שאיבדה את בעלה אייל בג'נין, באפריל 2002. "הוא אמר לי 'אל תדאגי, אני לא איעלם'. הוא הצליח שוב פעם להרגיע אותי. חיכיתי לשיחה של מחר, בתקווה שהיא תגיע".

זה אחד הזיכרונות שנחקקים אולי בצורה החזקה ביותר. זו ההזדמנות האחרונה שבה החרדה עדיין לא התממשה, והתקווה שהכול יהיה בסדר עדיין קיימת. השיחה האחרונה עם הבן, הבת, הבעל או בן המשפחה שנהרג, מותירה איתה את הזיכרון האחרון.

"בשנייה הראשונה של השיחה נרגעתי", ממשיכה לילך, "כי שמעתי את הקול שלו, שזה כל מה שייחלתי לו בארבעה ימים האחרונים. אבל ככל שהשיחה התקדמה והתנהלה, נכנסתי יותר לחוסר שקט כי התחלתי להבין שהוא לא משחק שם. משפט אחד מצמרר שהוא אמר לי זה שהוא רצה להתקשר יום קודם, אבל בדיוק התחילו לירות. וכשהוא אמר את זה אני אפילו לא קלטתי מה הוא אומר".

"לא יכול להיות, דיברתי איתה"

כמה כבר אפשר לספר בשיחת טלפון אחת? הם משתדלים בדרך כלל להרגיע. "הכול בסדר", הם אומרים, וגם כשיודעים שהם בלב הקרבות, מסרבים להאמין שהגרוע ביותר יכול באמת לקרות.

בתה של יפה יעקב, קרן, נהרגה בתקרית ירי בחברון. "בשעה 12:00 היא התקשרה הביתה, והיא אמרה שהכול בסדר אצלה. היא סיפרה בשעה שתיים היא עולה לעמדה, היא אמרה שהיא אוהבת אותי, אני אוהבת אותה. ניתקתי את הטלפון בהרגשה שכשאני ארצה אני ארים לה טלפון ואדבר איתה".

גם אם מדמיינים ופוחדים מהנורא מכל, עדיין מחזיקים מעמד בתקווה שהם ישמרו על עצמם. קרן יעקבי שמרה בעמדה הרגילה בחברון יחד עם חייל נוסף, כשמבניין נטוש ממול פתחו בירי לעברם. קרן יצאה החוצה לראות מה קרה לחברה, ונהרגה.

"ירדתי מהמדרגות", מספרת יפה, "וראיתי איזה בן אדם על אזרחי כאן עומד. וראיתי מאחורי שני אנשים עם מדים ולא הבנתי. אז בעלי הסתכל עליי ואמר לי 'יפה, קרן מתה'. אמרתי 'לא יכול להיות, אני דיברתי איתה'. ניסיתי להתקשר אליה כל הזמן".

אייל נהרג למחרת השיחה

8 באפריל 2002, 20:20 בערב, אייל מצלצל לאשתו לילך. יום לאחר מכן הוא נהרג בג'נין במבצע "חומת מגן", באותו הבוקר לילך עדיין לא יודעת על האסון, אך ידיעות עם הקרבות הקשים מתחילות להגיע.

"הלכתי לאוניברסיטה, ואז מישהו אמר לי 'שמעת שיש קרבות קשים בג'נין?'. עמדתי בתור בדואר באוניברסיטה, ופשוט התחילו לזלוג לי דמעות. אני זוכרת שהגעתי לפינה של הרחוב והסתכלתי לראות אם אין רכב צבאי מתחת לבית. התקשרתי לאחותי, וכשהיא אמרה לי 'זה מהשייטת', נרגעתי איכשהו. נשמתי ונרגעתי, ומיד הייתה דפיקה בדלת והוא כבר לא היה צריך להגיד שום דבר".