אלי ויזל הלך לעולמו בגיל 87

הסופר וחתן פרס נובל לשלום ששרד את זוועות הנאצים נפטר היום לאחר שנים שבהן הקדיש את חייו להנצחת השואה. הוא כתב את זכרונותיו ברב המכר "הלילה". "הבטחתי לאבי שלא אשתוק עוד כשאנשים סובלים"

זוכה פרס נובל לספרות (רויטרס)

הלילה ירד: הסופר וחתן פרס נובל לשלום אלי ויזל נפטר היום (שבת) בגיל 87. ויזל, ניצול השואה שהפך לסופר עטור שבחים ברחבי העולם, התגורר בניו יורק בעשורים האחרונים והותיר אחריו את אשתו אסתר מריון, בנו אלישע שלמה - הקרוי על שם אביו שנספה בשואה - ושני נכדים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

ויזל נולד בספטמבר 1928 בסיגט, שכיום נמצאת ברומניה. בגיל 15 הוא ומשפחתו נשלחו לאושוויץ על ידי הנאצים, שם נחרת על זרועו המספר A77133. אמו ואחותו הצעירה של ויזל נספו באושוויץ, אך שתי אחיותיו הגדולות שרדו. ויזל ואביו נשלחו למחנה בוכנוולד, אך אביו לא שרד וויזל נותר במחנה יתום עד לשחרורו בחודש אפריל 1945. לאחר השואה, עבר ויזל לפריז והחל בקריירה עיתונאית.

הכתיבה האוטוביוגרפית שלו על חוויותיו בשואה החלה כמעט במקרה, כשהסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק שכנע אותו במהלך ריאיון לכתוב על זכרונותיו ממחנות המוות. הספר הראשון שפרסם ויזל היה "הלילה" משנת 1958, שתורגם ליותר מ-30 שפות והפך לספר לימוד חובה בהוראת השואה במדינות רבות. במהלך השנים חיבר ויזל 47 ספרים, בהם "יהודי הדממה", "איפה היהודים שלי?", "בין השמשות", "הקבצן מירושלים", "הנשמה החסידית" ו"עידן העקורים".

"אחד מהמנהיגים הרוחניים החשובים ביותר בעולם"

בשנת 1978, הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר מינה את ויזל לראש הוועדה הנשיאותית לנושא השואה, ולאחר מכן ייסד ויזל את מועצת הנצחת השואה של ארה"ב. במסגרת תפקיד זה יזם את הקמת מוזיאון השואה בוושינגטון, אותו חנך עם הנשיא קלינטון. בשנת 1986 זכה, בשל עבודתו הספרותית ותרומתו להנצחת השואה, בפרס נובל לשלום. ועדת פרס הנובל נימקה את הפרס באישיותו של ויזל, שהפך ל"אחד מהמנהיגים הרוחניים החשובים ביותר, בעידן בו אלימות, דיכוי וגזענות ממשיכים לאפיין את העולם. ויזל הוא שליח של האנושות, והמסר שלו הוא שלום, כפרה וכבוד האדם".

בנאום קבלת פרס הנובל, אמר ויזל: "ברוך שהביאנו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. האם אני יכול לקבל את הכבוד הזה בשמם של הנספים? לא. איש אינו רשאי לדבר בשם המתים, אך למרות זאת אני חש כעת, יותר מתמיד, בנוכחותם של הוריי, אחותי הקטנה, המורים והחברים שלי. הכבוד הזה שייך לכל השורדים וילדיהם, ודרכם לכל העם היהודי". הוא הוסיף כי "נשבעתי לאבי לא לשתוק כשאנשים סובלים ומושפלים - אנחנו חייבים לבחור צד ולהתערב, כי השתיקה מסייעת למתעלל".

במהלך השנים קיבל ויזל יותר מ-100 תארי כבוד ממוסדות השכלה גבוהה ברחבי העולם, וגם שימש כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות. במהלך השנים זכה ויזל בתארי הוקרה רבים, בהם: מדליית החירות הנשיאותית של ארה"ב (1992), מדליית הזהב של הקונגרס (1985) ועיטור נשיא מדינת ישראל (2013). העיר ראשון לציון קראה רחוב על שמו של ויזל בשכונת קריית חתני פרס נובל.

בשנים האחרונות עסק בהרצאות במוסדות חינוכיים בארצות הברית ובעולם, וגם עסק בפוליטיקה ודיפלומטיה כאשר התריע נגד האיום האירני ופעל למען מיעוטים נרדפים ברחבי העולם. לאחר שזכה בפרס נובל, הקים ויזל עם אשתו את "קרן אלי ויזל למען האנושות", שנועדה לסייע במאבק בגזענות, אלימות ואפליה.

סירב להתמנות לנשיא המדינה

כעשרים שנה לאחר מכן נפגעה קרן הצדקה קשות, כתוצאה ממעילת הכספים שביצע ברנרד מיידוף. ויזל, שהפסיד את חסכונותיו ואת כספי הקרן בסך 15 מיליון דולרים, גידף את מיידוף וטען כי הוא "פסיכופת, סוציופת, גנב, נבל, פושע. זו הייתה טרגדיה אישית כאשר אשתי מריון ואני גילינו לפתע שהפסדנו את כל החסכונות שצברנו במשך 40 שנה - ההכנסות מהספרים שלי, מההרצאות, הכול הלך".  

"אני קם כל בוקר בחמש, עושה את מה שצריך כמה שעות, ולפחות ארבע שעות כתיבה. אני לא יודע לכתוב על מחשב, רק ביד", סיפר ויזל בריאיון לחדשות 2 בשנת 2010 על שגרת יומו. במאי 2014 פנה ראש הממשלה נתניהו לוויזל והציע לו להגיש את מועמדותו לנשיאות, אך הרעיון נפסל בשל לחץ הזמנים ומכיוון שהתברר כי לוויזל אין אזרחות ישראלית. גם בשנת 2007 קיבל ויזל הצעה דומה מראש הממשלה דאז אהוד אולמרט. "אמרתי לו שזה לא בשבילי. ברגע שאני נשיא, המילים כבר לא שלי, ואני רק רוצה שהמילים תמיד תהיינה שלי", הסביר.