"אם אעשה משהו לעצמי, הם ישמחו"

התאבדותה של אסתי וינשטיין מעלה שאלות קשות על החסידות המסוגרת ועל החוקים הנוקשים מהם ברחה. מעדויות של יוצאים בשאלה נוספים עולה תמונה קשה על ניכור, נידוי וגם על הפצת כדורים פסיכיאטרים למי שהביע ספק בחוקי הקהילה

רגע אחרי שההמולה התפזרה, הם התאספו סביב הקבר הטרי של אסתי וינשטיין. כמה עשרות חברים שעזבו את החסידות, יצאו בשאלה - ובחרו להיפרד ממנה בניגון חסידים שלמדו פעם שם. המוות הטרגי של אסתי אחרי ש-6 בנותיה ניתקו איתה קשר גרם ליוצאי חסידו גור לדבר. לספר שזה מה שקורה לכל מי שמעז לעזוב.

לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק

"אחרי שעזבתי אמרו עלי שאני מופקרת, שאני מורדת, שאני סוררת", מספרת שרון וולוף, שיצאה בשאלה. "אמרו שאני עוד אחזור על ארבע, שאני אתחרט על מה שעשיתי".

כבר בגיל צעיר וולוף סומנה על ידי המפקחים בחסידות גור כבעייתית, אחרי שנתפסו ברשותה קלטת של "אתניקס" וספרים. לאחר שניסתה והפכה אם לשניים, היא חיה עם בעלה חיים כפולים. מחוץ לבית חרדים אדוקים, אבל החיים פנימה דמו יותר לעולם החילוני. לפני שמונה שנים היא אזרה אומץ.

"קמתי והלכתי, עזבתי את הבית עם הילדים, עברתי לדירה פצפונת", סיפרה. "הרגשתי שאני לא יכולה יותר שירמסו אותי. שאני לא יכולה יותר לעשות מה שאחרים רוצים ולא להשמיע את הקול שלי, את מה שאני רוצה".

כשהמצב הכלכלי שלה החמיר, משפחת הבעל הציעה לה עסקה שמשום מה כללה גם פסיכיאטר. "כל סוג טיפול שהפסיכיאטר יחליט לעשות יעשה, ללא כל ערעורים", נכתב שם. "שרון מתחייבת בזה להתלבש בגדר הצניעות כפי שההלכה מחייבת את בת ישראל. בתמורה היא תקבל סכום כסף שבועי עבור דמי מחייה".

"ידעתי ששנינו הולכים לטיפול זוגי", היא ממשיכה. "לא לפסיכיאטר ולא לכדורים שקיבלתי. וגם לא תכננתי שיגיעו בהמשך זריקות שנתנו לי בכוח כדי להוציא אותי בסופו של דבר מדוכאת, חסרת מוטיבציה, חסרת רצון לחיות אולי, בעיקר חסרה".

עדויות של יוצאים בשאלה מגלות כי בגור היד קלה על הציפרלקס. כל מי שמעלה ספקות או סוטה מהתקנות המחמירות, מוצא את עצמו אצל פסיכיאטר מוכר מאזור המרכז, ולפעמים אפשר גם לדלג על הביקור בקליניקה.

"הקומבינה בגדול עבדה ככה: אתה מקבל מרשם לכדורים, לא משנה אם אתה צריך לקחת, הולכים ומושכים את המרשם הזה, ומעבירים את הכדורים לרב", מספר ישי טל, לשעבר חסיד גור. "הרב משלם את הכסף על הכדורים, ומשם הדרך מאד מאד קצרה, זה מחולק בכמויות ממוסחרות. זה פשוט היה סוג של דיכוי מחשבתי. מילד שמח זה היה סוגר אותי, מעציב אותי, מבודד אותי".

העדויות הקשות האלה מצטרפות לעדויות של יוצאים בשאלה שאמנם לא נכפה עליהם טיפול פסיכיאטרי, אך אולצו, בדומה לוינשטיין, להתנתק מבני משפחתם. יהודה רוזנווסר נולד וגדל בחסידות גור בתל אביב. שם, רחוב אחד משם, בשינקין, הוא ראה חיים אחרים: חיי חופש שלא הכיר, וידע שאצלו הכול אסור. עם השנים, החלו להתעורר הספקות. הוא צעד במסלול המוכר, תקנות מחמירות, שידוך לצעירה שלא הכיר, ומהר מאד הפך אב לשישה. כשהחליט לעזוב את החסידות, שלושה מהילדים הלכו בעקבותיו, והשלושה שנותרו ניתקו כל קשר.

"כל יום אני עובר ליד הבית שלהם, ואין דקה ביום שאני לא זוכר אותם", הוא מספר. "אני צריך לחנך אותם, אני צריך לתת להם צידה לדרך לחיים. ולקחו לי את זה. הילדים שלי כרגע באמצע משחק. הם מכרו את אבא שלהם על מזבח הדת. אני לא יודע מתי זה יתפוצץ, אבל אני בטוח שזה יתפוצץ".

במשך שנים הוא ניסה ליצור קשר עם ילדיו. פנה לרבנים, הדגיש את מצוות כיבוד האב. לפני חודשים קבע האדמו"ר מגור כי לא חייבים בכבוד מי שמחזיק בסלולרי לא כשר, גם אם הוא אבא. באותו הרגע יהודה הבין שהמאבק כמעט אבוד. "אני מוכן לבוא לישיבת בעלז, לפגוש את הבנות שלי באמצע, על הבמה, שכולם יראו שאני לא נוגע בהן, קשור בידיים, רק תן לי", הוא אומר. "אבל אם אני אעשה משהו לחיים שלי, כולם יתחבקו, כולם יבואו עם פרחים לבכות, יכבדו את הצוואה האחרונה שלי. אבל וואלה, הם ישמחו".

בתחילת השבוע נמצאה גופתה של וינשטיין, וגם אז העבר החרדי המשיך לרדוף אותה, והחל מאבק על אופן הקבורה. האח חנוך וקבוצה של יוצאים בשאלה הקיפו את המכון לרפואה משפטית, בדקו כל רכב, מחשש שהגופה תוברח ותיקבר מהר ובשקט בירושלים על ידי חסידי גור. כמה שעות אחר כך המאבק עבר לבית המשפט. הבת תמי, היחידה שעזבה יחד עם אמה את החסידות, דרשה לקיים את ההלוויה בדיוק כפי שוינשטיין ביקשה במכתב הפרידה.

כמו החיים של וינשטיין, גם ההלוויה התחלקה לשניים: טקס חילוני עם פרחים ושירים, ואחריו טקס דתי, אליו הגיעו שש בנותיה החרדיות, אלה שסירבו שבע שנים להיות בקשר עם אמן. "פתאום אתה רואה אותם בוכים, איפה הייתם שבע שנים?", אומרת מונטג. "זה נורא כאב לי, נורא קשה לי לראות את זה, זה מכעיס אותי".

בסיום ההלוויה הם שמו בצד את הכעסים והתאספו כדי להשלים פער של שנים. חרדים לצד חילונים, חיילים עם תלמידי ישיבה. רק שם, בבית העלמין, הם נראו לרגע אחד כמו משפחה.