ממחלקות השיקום לפסגות בנפאל

בזמן שרוב משוחררי צה"ל יוצאים למזרח או לדרום אמריקה, הצעירים הללו נלחמו על חייהם. אוהד בן ישי - הפצוע הקשה של צוק איתן, אליוסף מלכיאלי שקפץ על רימון כדי להציל את חייליו וניצל בנס, והילאל שנורה בכלא על ידי אסיר שהבריח נשק, יצאו למסע יוצא דופן בנפאל להתמודדות עם הטבע ועם העבר

הטיול הזה החל באיחור. כשהחברים שלהם טסו לטיול שאחרי הצבא, הם היו במחלקות השיקום בבתי החולים. הם נלחמו בפציעה שהורידה אותם ממסלול החיים שתכננו. עכשיו מתחיל המסע שלהם בעקבות הזמן האבוד - בטיול הגדול שאחרי הצבא, להרי ההימלאיה.

עדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק

הקבוצה הזאת היא תמצית המחיר של המלחמות שלנו. משה נפצע במלחמת לבנון השנייה, רמי בראשונה, אורלי נפצעה בפיגוע בדרום, חן נפצע בפיגוע בירושלים. אליוסף נפצע בסג'עיה, עזה. גם גבע נפצע בעזה, חמודי בתאונת אימונים. "המטרה היא ליצור מדרגה בחיים וזה להיות חלק מהחברה, לא לפספס את החוויה שהייתה לחברים, ושהם נשארו צעד אחד אחורה כשהם נפצעו", מסבירה ורד רוט, מנהלת אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל.

הסיפור של הילאל ביאסן שנפצע מירי קשה במיוחד: "הגוף היה במנוחה שנתיים וחצי. הצלקות כואבות, הגב כואב, הידיים כואבות, ויש גם כאב שהוא רגשי יותר - שאחי לא הצליח לעשות את זה. אני מתגעגע אליו מאוד", הוא אומר ומתחיל לבכות.

אחרי השיקום הארוך - מתמודדים עם הטבע

אחיו של הילאל הוא ג'לאל, שאחרי השירות הצבאי המשיך לקורס קצינים בשב"ס. ג'לאל נלכד באוטובוס הצוערים שעלה באש באסון הכרמל ב-2010 ונהרג. "ראינו את התמונות וזיהינו שזה הוא", אומר הילאל. "אמרתי: אם אלוהים אוהב אותו, שייקח אותו". בבית החולים קיבל הילאל החלטה להמשיך את דרכו של אחיו, עזב את העבודה והתגייס לשב"ס.

יום אחד הגיעה המשמרת ששינתה את חייו: אסיר עליו הופקד הבריח נשק, והילאל רדף אחרי האסיר מבלי שידע על הסכנה. "רדפתי אחריו לתוך השירותים, ואז היה בום. כדור אחד נכנס לחזה - ואז הכדור השני".

אחרי שספג את הכדור השני, הילאל פונה לבית החולים. הוא היה מורדם ומונשם כחודש וחצי וכמעט נקבע מותו. מאוחר יותר יצא מבית החולים. "הבנתי שהחלום שלי לשים את הדרגות שג'לאל חלם לשים - נגמר. קיבלנו הרבה סימנים שכנראה שב"ס לא מתאים למשפחה שלנו". ובכל זאת, הילאל הולך עם הדסקית של אחיו על צווארו. "אני מתכנן להצדיע לו כשאגיע לפסגה, ולהגיד לו שלפחות דבר אחד שרצה לעשות - השלמתי אותו".

נפצע בצוק איתן והשתקם: "לא מתכוננים לזה"

אליוסף נפצע בנגמ"ש בעזה בצוק איתן, עבר שיקום ארוך אך לא דיבר על כך בבית. עכשיו, שנתיים אחר כך, הוא מדבר לראשונה על ההחלטה ההרואית שקיבל בשדה הקרב, כשקפץ על רימון. "זה לא הירואי כמו שזה נשמע. הסיטואציה היא שבסוף זה היה רימון שלי".

הנגמ"ש של אליוסף נצמד לבית מסוים, פער בור בקיר ואז נדרש לזרוק רימון פנימה. אלא שהתקרה לא קרסה מהרימון - שחזר אל הכוח: "לא הבנו מה קרה. לא מתכוננים לזה, אין לך מספיק זמן לחשוב. הרימון נפל בסוף מתחתי. אני לא יודע אם באמת חשבתי, אבל זה או שאני מת עם החיילים או שרק אני אמות אם אהיה על הרימון". אליוסף משחזר את הרגע בו הבין ששרד את התקרית: "בגלל שהייתי צמוד לאפוד, הוא חטף את רוב ההדף ומנע ממנו להתפשט לכל הנמ"ר. מה שחטף את רוב ההדף זה הרגל והיד שלי ועוד כמה רסיסים. יש לי עוד כמה חיילים שחטפו"

"אני רק לומד עכשיו מה אני יכול ומה לא", אומר אוהד בן ישי, מי שהוגדר כפצוע הקשה ביותר של מצבע צוק איתן לפני כשנתיים. הוא היחיד שהגיע עם הוריו למסע והוא נעזר בהם כדי להתנייד.

הנפאלים מסתכלים בפליאה על חברי הקבוצה. כאילו שהזמן שם עמד מלכת. בינתיים הגוף של המטיילים עוד לא התרגל לעליות בדרכים. לצד המטיילים ישנם סוסים, עליהם עולים מי שמתקשים במסע המפרך. בעוד כולם שרים, בן ישי נותר שקט. אביו, שמעון, מספר: "לעשות את הטרק הזה שנתיים אחרי שאתה בשיקום עם שיתוק כמעט מלא בפלג הגוף הימני ובלי יכולת להביע את עצמך - אם זה לא ניצחון הרוח, אז אני לא יודע מה כן".

ובכל זאת קשה להבין מה עובד על אוהד. גם ההורים שצמודים אליו שנתיים, לא מבינים. "אז היד שלו לא תזוז, אז הוא לא ילך, אבל לפחות הוא יכול לחייך, לכעוס, לומר מה הוא חושב", אומרת אריקה, אמו של אוהד.

"משהו בי מת כדי לאפשר לי לחיות"

חן שוורץ מתאר את הפיגוע בירושלים, בזמן שהיה בטלפון עם חברתו והמתין על מדים לאוטובוס: "הרגשתי שלוש טפיחות בכתף. ואז אני מסתובב, וכמה סנטימטרים ממני עומד מחבל, מסתכל לי בעיניים - הוא רצה לראות את המוות, הוא רצה לראות את החיים יוצאים לי מהעיניים - משום מה השפלתי מבט למטה וקלטתי שיש לי אקדח על הבטן. לא הספקתי להרים ראש אפילו, הוא דפק שלושה כדורים וברח".

חן ניצל אחרי ניתוחי חירום ו-27 מנות דם. "הייתי שור לפני זה. אחר כך ללמוד ללכת, לאכול מאפס. לקח לי המון זמן עד שהפסקתי לראות את הפרצוף של המחבל. אסור להפתיע אותי היום מאחור. משהו בי מת כדי לאפשר לי לחיות".

בנקודת שיא לקראת סוף המסע, בפסגה, רבים מהם מוציאים חפצים שונים - תגי יחידה, תמונות של מפקדים ואחים שנפלו דסקיות, ערכות תפילין. המטיילים בוכים בין לבין. בסוף שמים את כל החפצים שלהם בארגז אחד גדול ומטמינים את הארגז מתחת לסלע גדול על פסגת ההרים - שיישאר שם, עד למסע הבא שלהם.