עברית בחברון: "ללמוד את האויב"

העיר חברון נחשבת לבירת הטרור של גל הסכינאות האחרון, והיא גם העיר הפלסטינית שבה לומדים הכי הרבה עברית. 30 שיעורים תמורת 300 שקלים, והתלמידים – רובם מבוגרים – יוצאים לשטח ומתרגלים בין היתר כיצד עליהם לדבר עם החיילים

פעמיים בשבוע מגיעים מכל רחבי חברון פלסטינים שמבקשים ללמוד עברית. בין לימוד נימוסים לשיעור בעברית חברונאית מדוברת הם מתרגלים את השפה של השכנים. מרביתם מגיעים בלי רקע בעברית, ומשננים אוצר מילים ייחודי שעשוי להיות להם לעזר בחיי היומיום: "מגדל", "חייל", "מחסום" ו"קצין".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

משכונת אבו-סנינה הגענו לאחד השערים ליישוב היהודי בחברון. את הכיתה הוביל מוחמד אבו סביח, המורה. הוא מחזיק בעברית מצוינת, אקטואלית, שונה מאוד בנוף של הדור הצעיר הנוכחי, זה שכבר לא מכיר אותנו, לא נכנס לישראל, גם לא יודע עברית, אלו שמובילים את פיגועי היחידים.

"חשוב מאוד ללמוד את השפה", אמר אחד התלמידים, אבו עזאם, לחדשות 2. "זאת המציאות שאנחנו חיים בה בעיר. בכל מקום אתה נתקל במחסומים, ביהודים, אתה צריך להבין את השפה שלהם כדי לתקשר איתם".

"אני אוהב את העברית", אמר ראמי, תלמיד נוסף בקורס. "הישראלים נמצאים כאן, זו לא תופעה חולפת של חודש-חודשיים. אז אתה צריך לדעת לדבר איתם, כדי שלא יהיו לך בעיות, כדי שלא תיפגע".

"חשוב ללמוד את העברית" (חדשות 2)

תלמידה בקורס: "העברית היא שפת האויב"

כשמדברים עם חלק מהתלמידים, בעיקר התלמידות, מגלים לרוב תפיסה פטאלית, עולם של שחור ולבן. "זו שפת האויב", אמרה תלמידה אחת. "בעתיד בוודאות תהיה מלחמה גדולה", הוסיפה, תלמידה אחרת, חדיג'ה, "אולי המלחמה תהיה בעתיד הרחוק, לא עכשיו, אז אנחנו זקוקים למשהו שיעזור לנו עכשיו, למרות שלמען האמת לא כל היהודים הם אויבים שלנו".

בסופו של דבר הן כאן, לומדות עברית. זה אולי ניצחון של הפרקטיקה, של ההשלמה שבינתיים חיים כאן ביחד. "כשאנחנו נכנסות לקניון או לחנויות, אנחנו צריכות לדעת איך לשאול כמה זה עולה", הסבירה אחת התלמידות, סלווה. "התערבבנו אחד בשני מאוד, לכל מקום שאנחנו הולכים, אתם נמצאים שם איתנו, אז אנחנו צריכים להתרגל אליכם, ואתם אלינו".

רגע לפני סוף הסיור, נתקל המורה אבו סביח בגרפיטי "מוות לערבים" וגילה שלפעמים עדיף שלא להבין את שפת השכן. לאחר שהסביר לתלמידים את פשר הכתובת על הקיר, צחקה התלמידה סלווה ואמרה: "הנה השלום בהתגלמותו".

אולי זאת ציניות, אבל קצת מפתיע לחזות בהפתעה שלהן. בכל זאת, איחולי מוות הדדיים לצד חיים משותפים הם חלק מהמציאות שלנו כבר עשרות שנים. ובכל זאת, ככל שיותר פלסטינים יידעו עברית וישראלים ידברו ערבית, כך נדמה שחומת הפחד שמפרידה בין הצדדים תלך ותקטן - ואולי גם זה משהו.