בחזרה לבר הסימטא: "לא ניתן לטרור לעצור את החופש"

פאב הסימטא שבו נרצחו אלון בקל ושמעון רוימי ז"ל עדיין לא נפתח למבלים. היום, בפעם הראשונה אחרי מסע ההרג שם, חזרו הבעלים למקום והחלו לסדר את בית העסק. בשיחה פתוחה הם מספרים על המנהל האהוב שנרצח בפיגוע ועל ההתלבטות – מתי יהיה נכון לפתוח בחזרה את הבר

כבר שלושה ימים שבר "סימטא" ברחוב דיזנגוף בתל אביב משמש מוקד עלייה לרגל - נקודת זיכרון, אנדרטה לאלון בקל ושמעון רוימי ז"ל, שקיפחו כאן את חייהם. שישה בעלים יש לבר הזה, שהפך למפורסם בעל כורחו. היום (שני), לראשונה מאז הפיגוע, הם חזרו לכאן לנסות למחות מהמקום שלהם את סימני האסון, להפוך אותו שוב למקום שמח, שפוי.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

כשמביטים מסביב בבר הסימטא, ברור שיום העבודה השוקק של צהרי שישי נגדע באמצע. פריטי לבוש עדיין מונחים על הבר, כוסות הבירה עדיין מלאות. אפילו מצאנו כאן משקפי שמש שבורים - עדות אילמת לטרגדיה שאירעה כאן.

"אחי הקטן התקשר אליי ואמר לי שהיו יריות בדיזנגוף 122", שחזר דין רייכל, מבעלי הבר, את יום הפיגוע. "באותו רגע פתחתי את המצלמות (אבטחה) מהפלאפון שלי ופשוט במצלמה הראשונה שדלוקה לי, ישר אני רואה את אלון על הרצפה".

אלון בקל ושמעון רוימי ז"ל (באדיבות המשפחה, פייסבוק)

"לא רוצים לתת לטרור לעצור את החופש" 

ארבעה חודשים הבר הזה קיים. אלון בקל ז"ל ניהל אותו במשך חודשיים. "הוא הטוב ביותר", אומר אורי מזרחי, גם הוא מבעלי המקום. "הרגשתי שיש לי עוגן שאני יכול להישען עליו. הוא הלב של המקום. זה אלון. שכולם יידעו שזה בן אדם משכמו ומעלה עם קסם אישי, חתיך".

היום הם התכנסו לישיבת הצוות הראשונה מאז הפיגוע וחסרונו של אלון מורגש. הם מתלבטים מתי לשוב ולפתוח את הפאב. מצד אחד הם מרגישים שחייבים להמשיך, מצד שני - הכאב על הלקוח שקיפח את חייו באמצע בילוי ועל המנהל האהוב שנהרג מקשה על ההחלטה.

"יש פה קונפליקט, גם אנחנו יושבים שבעה", אומר מזרחי. "גם אני יושב שבעה כי מבחינתי כל מי שנכח פה זה משפחה. הצד השני הוא שאף אחד מאיתנו לא רוצה לתת למקרה כזה או לאיזה אקט טרור כזה או אחר לעצור את השגרה, את החופש, את החיים שלנו ואת הבילוי שלנו".

זירת הפיגוע הפכה לאנדרטה מאולתרת

"אנחנו לא הולכים לשום מקום"

במשך שעות הם עבדו היום כדי לנקות, לחדש, שטפו במים את הדם, גירדו את שעוות נרות הנשמה - ובמשך כל הזמן הזה מחשבה אחת מנקרת. "אני כן מרגיש אשמה", אומר רייכל. "אלון עבד אצלנו. אם לא היינו עובדים באותו יום, אם לא היינו פותחים את העסק הזה בכלל, אם לא היינו לוקחים את אלון, אם הוא לא היה עובד צהריים. המחשבות האלה חולפות בראש ואי אפשר להימנע מהן".

בכל זאת, למרות התחושות הקשות והאובדן הנורא, השותפים משוכנעים שצריך להסתכל קדימה ולהמשיך הלאה. "עוד יהיה פה שמח, הכל יחזור ואף אחד לא ינצח אותנו", מסכם נחי שקד, מבעלי הבר. "אנחנו לא הולכים לשום מקום. אנחנו כאן".