כשיוסי שריד כתב: "לא תמיד כולנו יודעים איפה אנחנו חיים - ומתים"

השר לשעבר והעיתונאי יוסי שריד שהלך אמש לעולמו, הותיר אחריו שלל טורים וזיכרונות, בהם גם פירט איך חווה מוות קליני - ותיאר איך "נפרד מהעולם" כבר אז. "התעופפתי מעלה והרגשתי תחושה מאוד עמוקה של יציאת הנשמה. אני מסתכל אחורה בלי זעם, בלי חרטות, אך גם בלי געגועים. במשפט היפה הזה ניתן להשתמש במה שייכתב עליי"

"מה שהחמצתי, כבר מאוחר להשיג" (רויטרס)

מאז שפרש מהחיים הפוליטיים, עסק יוסי שריד בעיקר בכתיבה. מדי שבוע העלה על הכתב את שעל לבו בעיתון "הארץ" וגם התראיין לכלי תקשורת שונים, להם סיפר על חוויות שונות שעבר. ביניהן, הייתה גם חוויה מטלטלת אחת, של מוות קליני, בה הרגיש כי הוא "מרחף" ו"מוסר את נשמתו".

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

"פעם מתתי, הייתי מת, כבר לא הייתי פה", הוא אמר בריאיון לבני בשן בגל"צ בשנת 2013. "אני זוכר שנסענו כל המשפחה במכונית, אני זוכר את הילדים האומללים שלי יושבים מאחור ובוכים על אביהם שמסתלק".

"הרגשתי חולשת דעת", הוא תיאר, "הרגשתי פרץ חום עצום ופתאום הרגשתי שאני מתקומם, מתעופף מעלה מעלה והרגשתי תחושה מאוד עמוקה של יציאת הנשמה. בנשמה מעופפת התבוננתי על פני הכדור וראיתי את משפחתי שממשיכה לנסוע באוטו כי אשתי שמה את פעמיה לבית החולים תיכף ומיד".

"אני מסתכל אחורה בלי זעם ובלי חרטות"

באוקטובר האחרון חגג שריד יום הולדת 75. "'רשמתי' ולא 'חגגתי', כי במשפחתנו חוגגים רק לילדים", כתב ביום הולדתו בטור דעה בעיתון "הארץ". המילים בהן בחר ביום הולדתו האחרון מקבלות עתה משמעות נוספת ונראות כחשבון נפש ממש, מספקות הצצה לעולמו הפנימי.

"בגילי, אני פטור מחשבונות של רווח והפסד. מה שצברתי - שלי, מי ייקח ממני את אשר לי; ומה שהחמצתי - כבר מאוחר להשיג. בשלב זה של חיי, דבר לא יזיק ולא יפגע בי. אפילו נגדי לא תוכלו עוד להצביע. על כן, חבל על המאמץ הספונטני־מאורגן וממומן, אל יטרחו מתנגדי ברוב תגובותיהם המחזקות את ידי: אני מקומם, סימן שאני עדיין חודר. ומה תעשו לי; לא תלוו אותי בדרכי האחרונה? כאילו בדרכי הראשונה - ליוויתם".

באותו מאמר מביט לאחור אל חייו הפוליטיים: "לא כל מה שעשיתי ואמרתי ב-40 שנות פוליטיקה היה נכון; הלוואי שכך היה. אך דבר לא היה כה מביש עד שהסתגרתי בביתי. אני מסתכל אחורה בלי זעם, בלי חרטות; אך גם בלי געגועים. במשפט היפה הזה ניתן להשתמש בנקרולוגים הצנועים שייכתבו עלי".

הוא מדבר על משפחתו, וגם על חיים ומוות: "אשרי: ממשפחתי באתי ואליה שבתי, ורק בפניה אני נותן דין וחשבון. ואם, לפעמים, אני נשמע לכם נרגן - זה לא בגללי, זה בגללכם. לא תמיד אנחנו מבינים את מצבנו, לא תמיד כולנו יודעים איפה אנחנו חיים, ומתים".