חודש לפני שהוצא להורג: אשת אייכמן ביקרה אותו בכלא בישראל

53 שנים אחרי הוצאתו להורג של הפושע הנאצי מציג ארכיון המדינה פרטים חדשים מהם עולה כי ורה אייכמן ביקרה את בעלה בכלא בישראל חודש לפני מותו. לראשונה מוצג תיעוד מיומן בית הכלא שמאשר את ביקורה ב-30 באפריל 1962 ונכתב כי היא שהתה עמו כשעה וחצי

53 שנים בדיוק אחרי הוצאתו להורג של הפושע הנאצי, מתגלים פרטים חדשים על מה שהתחולל מאחורי הקלעים: ארכיון המדינה חושף היום (שני) כי אשתו של אדולף אייכמן, ורה אייכמן, הגיעה לבקרו בתאו בבית הכלא בישראל כחודש לפני הוצאתו להורג.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת  

ביקורה של ורה אייכמן בישראל היה סוד כמוס במשך עשרות שנים - אולם עתה אותר לראשונה יומן בית הכלא ובו הרישום שמאשר כי אשתו של הצורר הנאצי הגיעה לישראל בסוף אפריל 1962, ואף ביקרה אותו בתאו בכלא רמלה.

חודשיים לפני ביצוע גזר הדין, העבירה אשתו של אייכמן באמצעות סנגורו בקשה לשר המשפטים דאז, דב יוסף, לפגוש את אייכמן לפני ההוצאה להורג. יוסף העלה את הסוגיה בפני הממשלה ב-18 במרס 1962 ואמר להם שבן-גוריון חשב שיהיה לישראל קשה לעמוד בביקורת בינלאומית אם לא תאפשר את הביקור - ועל כן יש לעשות זאת במהירות ובחשאיות ואם אפשר - בתוך 24 שעות.

באותו יום הציגה שרת החוץ גולדה מאיר את החלטת הממשלה גם בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: "אין לי שום סנטימנטים לאשתו אבל אין כל טעם שאנחנו נכביד על עצמנו בדבר שאינו גורם לנו שום נזק", אמרה אז מאיר.

חבר הכנסת יעקב חזן הסכים עם ההחלטה ורק ביקש לדאוג שיעשו סידורים כאלה "שהיא לא תעזור לו לעבור באופן יותר מידי הומני לעולם הבא". על כך השיבה גולדה שכך יהיה ובכל מקרה - בזמן שוורה אייכמן תהיה בארץ הדבר לא יוודע לאדם: "איש גם אינו מעוניין שהיא תעבור לעולם הבא בזמן היותה בארץ".

הביקור החשאי בלילה, בליווי שתי סוהרות

ב-30 באפריל 1962, 20 דקות אחרי חצות, נכנסו לתא הביקור בכלא רמלה בו שהה אייכמן מפקד הכלא, שתי קצינות של השב"ס ואשתו של אייכמן. המבקרים עזבו את תא הביקור בשעה 1:43 לפנות בוקר.

בבוקר שלאחר הביקור, קיבל אייכמן נייר מכתבים כדי לכתוב עליו מכתב תודה לנציב שירות בתי הסוהר. מלבד ביקורה של ורה אייכמן ביקרו את אייכמן בבית הסוהר הכומר דה-ואל ורעייתו אחת לכמה ימים. שלושה ימים לפני הוצאתו להורג, הגיע גם סניגורו לביקור פרידה.

בנוסף חושף ארכיון המדינה חלק מהדיונים שנערכו בממשלה סביב האפשרות להעניק לאייכמן חנינה ולא להוציאו להורג. כך לדוגמא, יומיים לפני ביצוע העונש, היועמ"ש באותה תקופה, גדעון האוזנר, שגם היה התובע במשפט, הסביר לחברי הממשלה מדוע לדעתו עליהם להמליץ לנשיא שלא לחון את בכיר ה-SS.

"מקומו (של אייכמן) היה לא רק בין הפעילים אלא בין המפעילים של הפתרון הסופי...המערער לא היה קטלא קניא בין המפעילים ההם, הוא נטל חלק בראש, ולו היה תפקיד מרכזי, מכריע ביניהם", הסביר האוזנר. "הוא לא הראה מעולם לא חרטה, לא חולשה, ולא רפיון כוח או רפיון רצון במילוי התפקיד שקיבל על עצמו....וביצע את פשעיו האיומים מתוך שמחת לב וחדווה פנימית, לשביעות רצונו הוא ולשביעות רצונם של כל הממונים עליו".

בין המצדדים בעונש המוות היה שר המשפטים דאז דב יוסף, שאמר שאין לוותר על העונש מאחר שוויתור עליו יתפרש כאמירה שמעשיו של אייכמן "אינם כה נוראים". שרת החוץ גולדה מאיר קראה לעשות הבחנה בין עונש מוות בכלל, שאותו המליצה לבטל, לבין החלת החוק על פושעים נאצים. "אי ביצוע העונש יראה לא עליות של העם היהודי אלא נחיתות", טענה מאיר.