תושבי כיסופים התארחו בקיבוץ צובה: "עדיין חושבים על הבית"

ביום ה-21 למבצע צוק איתן, תושבי כיסופים המתארחים בקיבוץ צובה מנסים לספוג מעט מהשקט הפסטורלי במרחק רב ממטחי הרקטות. "החברים כאן עושים הכל כדי שנרגיש בנוח, אבל אנחנו עדיין חושבים על הבית", אמרו תושבי כיסופים המודאגים. בקיבוץ צובה - השתדלו לנחם: "אנחנו אמנם רחוקים מהאזעקות, אבל חשים שותפות גורל"

מאז החל מבצע "צוק איתן", עזבו רבים מתושבי מערב הנגב את בתיהם, בין השאר לטובת ערי מקלט בצפון ובמרכז הארץ, הרחק מטווח הרקטות של החמאס.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

אחד היישובים שהפך פופולארי בקרב פליטי הדרום הוא קיבוץ צובה, שמארח בני משפחות רבות שחיפשו הפוגה מהאש הודות ליוזמה של התנועה הקיבוצית. "אנחנו כאן כמעט שבוע וחצי", סיפרה לחדשות 2 Online מזל חסון, תושבת קיבוץ כיסופים. "עזבנו את הבית אחרי השבת הקשה שבה הורו לנו להסתגר בבתים. אז הבנו שהמנהרות הן האיום הכי נורא שיש. אספנו את הילדים, ארזנו מזוודות ובאנו הנה לצובה".

מאז החלה פעילות חשיפת המנהרות, מביטה מזל על חייה באזור באור שונה - והיא אינה היחידה. "תמיד התבדחנו שנשב במרפסת ונראה פתאום מישהו צץ לנו שם ממול בדשא, אבל כנראה שזו לא בדיחה. זו האמת", סיפרה בקול רועד. "עד שלא יסיימו עם האיום - אנחנו מרגישים שאין לנו לאן לחזור".

ועד שזה יקרה, ממשיכה מזל לקוות לטוב מרחוק. "יש תחושה של ערבות הדדית, אני מקווה שהמפגש הבא שלנו עם אנשי צובה יהיה בפסטיבל "דרום אדום", אדום מכלניות ולא מדם".

"למרות הכל, חושבים על הבית" (חדשות 2)

"נעים בצובה, אבל מחכים לחזור הביתה"

למרות ההפוגה הנעימה והפסטורלית נטולת האזעקות, ממתינים תושבי הנגב לסיום המערכה כדי שיוכלו כבר לשוב הביתה. "נותנים לנו הרגשה שזה הבית, אבל הבית האמיתי הוא שם, ורוצים לחזור כבר", אמר לחדשות 2 Online צור סגל, תושב נתיב העשרה המתארח גם הוא בקיבוץ. "התחושות הן מעורבות. כולנו רוצים שיהיה שקט, אבל רוצים שהמלאכה תסתיים, ומקווים שיעשו את זה עד הסוף ולא רק לשנה שנתיים הקרובות כמו בסבבים הקודמים. אסור להשאיר את המצב כפי שהוא".

מי שעוד מושפעים מהמצב הם כמובן הילדים, שמנצלים את המפגש עם צעירים בני גילם כדי להשתעשע וגם כדי לשתף בשגרת האזעקות שאינה מוכרת להם. "בהתחלה לא הכרתי את הילדים, אבל התחברנו אליהם ושאלנו אותם שאלות", סיפרה נועה מקיבוץ צובה, שהתיידדה עם מאי, תושבת כיסופים. "הם מספרים לנו על האזעקות והממ"דים ומשתתפים איתנו בפעילויות. אנחנו עוזרים להם קצת לשכוח קצת מהאירועים האלה, כי כאן אין הרבה אזעקות".

אבל בדרום האזעקות ממשיכות ליילל, ולצד החוויות המהנות שהיא צוברת עם חברתה החדשה, לא מצליחה מאי להשתחרר מתחושות הדאגה לאביה שנותר בבית. "אני בקשר איתו והוא אומר שהמצב לא טוב", היא אומרת בחשש. "נפל לנו טיל ליד הבית וקרס לנו קיר גבס. אני מקווה שזה ייגמר בשלום".

"לא היו פה הרבה אזעקות, אבל זה חלק מאיתנו"

וכל עוד נמשכת האש, ממשיכים תושבי צובה לחבק את עמיתיהם מהדרום בחום ולעשות הכל כדי להנעים את שהותם את החזרה הביתה. "הגיעו אלינו 24 משפחות מכיסופים, מנתיב העשרה ומבארי", סיפרה מנהלת הקהילה בקיבוץ צובה, שרה גרינבוים. "חיילים פינו את חדריהם, ואנו מארחים אותם בחדרים האלו. אנשים מגיעים ומתפעלים מהשקט ומציוץ הציפורים וכל הקיבוץ עוטף אותם".

למרות הפערים בין שגרות החיים השונות כל כך, מספרים התושבים הצובה על תחושת שותפות גורל שקיימת ביניהם אחרי הכל. "רבים מחיילינו גם מגויסים, סדירים ומילואימניקים. כולנו מאוחדים", אמרה גרינבוים. "פה לא היו הרבה אזעקות אבל זה חלק מאתנו ואנחנו מחבקים את תושבי הדרום והחיילים שלנו ומקווים שיחזרו בשלום".