גננת בדילמה: לפתוח או לא לפתוח?

פיקוד העורף ממליץ להמשיך כרגיל, הרשות המקומית קוראת לסגור – ובסופו של דבר הגננות והגננים באזור הדרום נאלצים להתמודד מדי ערב עם הדילמה: לפתוח את הגן עבור הילדים או לא? בטור מיוחד לחדשות 2 Online מתארת גננת אחת את המציאות הבלתי אפשרית של הימים האחרונים: "משתדלות לשמור על שגרה ולחייך - בשביל הילדים"

אילוסטרציה (AP)

שמונה בערב, הטקס הקבוע. מבזק חדשות. 1207 פיקוד העורף. 106 עירייה. גננת מבולבלת. תשובות אין. פיקוד העורף מורה לפתוח את הגנים והרשות המקומית מורה לסגור. ההורים רוצים לפתוח, הסייעות רוצות לסגור וגננת אחת מאוד מבולבלת.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

40 ילדים בני שנה עד שלוש, חלקם זוחלים או מדדים וחלקם רק התחילו ללכת, ולי יש שתי ידיים והמון רצון טוב, אבל רק שתי ידיים. הצוות התפזר, שתי סייעות מחוץ לעיר, אחת בהתקף חרדה והאחרת גרה מחוץ לעיר ועוברת במסלול מטווח במיוחד. לאחר איסוף הנתונים לגבי פתיחת הגן, האצבע נשלחת בהיסוס לטלפון הנייד ואני מסמסת: "מחר הגן ייפתח...". באמצע ההקלדה שוב אזעקה.

מסדירה נשימה. מבזק חדשות. 1207 פיקוד העורף. 106 עירייה. פיקוד העורף פותח את הגנים, הרשות המקומית סוגרת אותם, ואני נטרפת מדאגה לילדים. האם נספיק להיכנס לממ"ד? האם נצליח להרגיע את כולם? וכל הזמן מהדהדת תשובתו של פיקוד העורף: "זה לשיקול דעתך, זה באחריותך". שיקול דעתי? אחריותי?

פגיעת רקטה בבי"ס (עיריית ראשל"צ)

ארבע לפנות בוקר. מתהפכת במיטה. השינה נעלמה. בודקת מבזקים. נושמת עמוק ומחליטה לפתוח.

הגיע הבוקר. מתארגנים לעבודה. עוצרים בסופר ופותחים את הגן. כשהיד מסובבת את המפתח, זה נראה למאית שנייה כמו עוד בוקר שגרתי, עד שהדיווחית קורעת את השקט: "צבע אדום", "צבע אדום". סירנות מחרישות אוזניים, מחרידות את שלוות הבוקר. אני ושתי הסייעות, שלושה זוגות ידיים, נכנסות מיד לממ"ד. השעה 08:00. הילדים טרם הגיעו.

נגמר. אנחנו נושמות לרווחה וממתינות לילדים. הם זורמים לאיטם, עשרה בסך הכל. הילדים שמחים מאוד לחזור לגן ומרעיפים עלינו חיבוקים ונשיקות. אנחנו משתדלות לשמור על שגרה ולחייך. חיוך בשביל הילדים, כי לנו לא ממש מתחשק לחייך. האחריות כבדה לנו מאוד.

שני שליש מאזרחי המדינה תחת איום רקטות (רויטרס)

עוברים מפעילות לפעילות. לא מתרחקים מהממ"ד. הגיעה ארוחת צהריים. לילדים יש תיאבון, לנו הרבה פחות. צלצול טלפון. הבת שלי רוצה שאביא אותה לגן, אבל אין מי שיביא אותה. הבת של הסייעת, בת 8, מרטיבה, ואין מי שיעזור לה. הבן של הסייעת השלישית סתם עצוב כי הוא רוצה את אמא.

אבל בגן סדר היום ממשיך. הולכים לישון בממ"ד, בחום כבד, לפי הנחיות פיקוד העורף. בודקות שהילדים נושמים. אזעקה. נפילה. הגן רועד. הילדים ישנים. תודה לאל. אנחנו מחווירות ומסתכלות זו על זו. שלושתנו חושבות על אותו הדבר: שלושה זוגות ידיים. מזל שלא נזקקנו להם.

הילדים התעוררו. שוב אזעקה. הילדים, עדיין אפופי שינה, ממלמלים בקול ילדי, מתוק והחלטי: "זו אזעקה". אנחנו נכנסים לממ"ד. ממתינים וחוזרים בחזרה.

ארבע. הילדים משוחררים. ההורים הגיעו. אפשר לנשום לרווחה ולרוץ מהר לשירותים כי כל היום לא העזנו.