מהיר ועצבני: מיהו הישראלי החדש?

מהצבר עם הכובע הטמבל והבלורית ועד איש ההיי-טק שמנפנף על המנגל לבוש גופייה: מ-1948 ועד ימינו, התעצבה דמות הישראלי והשתנתה לבלי היכר. מזה שעבד את האדמה ובילה ימיו ולילותיו בשדות, ועד לזה שלא יכול להתנתק מההתראות ברשתות החברתיות. תסתכלו עליהם, תחייכו למצלמה של האייפון – ותראו אותנו: הישראלים החדשים

הישראלי החדש - מודל 66 (פלאש 90)

ישראלים, מודל 66: מדי יום עצמאות, מלבד ההכנות למנגל המסורתי, עולה ומעסיקה אותנו השאלה: מי אנחנו, הישראלים? 66 שנים מאז הוקמה המדינה ומספר התושבים בה הלך ותפח, התעצבה דמותו של הישראלי הממוצע: מזה שחרש את השדות ובנה בתים, לזה שלא מש מהטלפון החכם, מצפצף ללא הרף בכביש, מתלונן כמה רע לו בארץ - אבל גם משבח אותה בכל הזדמנות. לרגל החג הלאומי של המדינה, ערכנו לכם היכרות מחודשת עם עצמכם, עם עצמנו: אלו הם הישראלים החדשים.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת


הישראלי נוהג להצטלם בתמונות 'סלפי' ותמיד מחפש מטען לסמארטפון שלו

מאז הקמתה, החיים במדינת היהודים היו טעונים ומלאי התרחשויות. אלא שבימינו, מדובר בעיקר בחיים טעונים במלואם -במקרה הטוב. כמעט ולא קיים היום ישראלי שלא שואל במהלך זמן מסוים ביממה: 'למי יש מטען?' בציון הדגם המשוכלל של הטלפון החכם המסוים שברשותו - ובתקווה שלמישהו יהיה אחד כזה בשלוף. הקדוש ברוך הוא הוציאנו מהמדבר אחרי 40 שנה, והיושבים בציון? הם לא ירווו נחת - עד שהסוללה לא תראה לפחות 40% סימני חיים. כי אחרת איך יצלמו סלפי?

רק את עצמי לצלם ידעתי (חדשות 2)

במקומות העבודה כתמונה המונית, עם נהג המונית, בים, בגינה, מול המראה - ואפילו, עד לשם זה הגיע, עם ניצול שואה. הישראלי החדש אוהב להצטלם ולצלם - בעיקר את עצמו, והפך את הסרט של מדינת ישראל לסרט צילום אחד ארוך, עם תמונות עטורות פילטרים, כשהמשותף לכולן הוא שלמצלם התמונה תמיד חסרה יד. לא בטוח שטרומפלדור היה מתרגש מהמחווה.

הישראלי אומר שהוא פטריוט, אבל גם עומד בתור בנתב"ג ורק רוצה לברוח מהארץ

שלום, אנחנו נוסעים - והרבה (עזרי עמרם, חדשות 2)

אין ספק, אנחנו הישראלים אוהבים את המדינה שלנו ונהנים לחגוג לה יום הולדת, אפילו שיש לנו בטן מלאה עליה (ולא רק בגלל השיפודים על האש בחג). אלא שבדרך לפארק הקרוב, מדגדג לנו ממש לעצור בנתב"ג, לזנוח את הנפנוף - ופשוט לעוף. לכל מקום שלא יהיה. לברוח מהצרות עם קניות, לשכוח מהפקקים עם נופים של הרים ואגמים, לשוט רחוק מהמשכנתא באיזו יאכטה. וכשבדרך יש גם דיוטי פרי, אז מה יכול להיות רע? נו, אז כן, כשחוזרים לישראל ומוחאים כפיים במטוס במעין מנהג משונה שרק אנחנו הישראלים אימצנו, אנחנו תמיד אומרים ש"אין כמו בארץ". לפחות עד ההזדמנות הבאה, והכי קרובה, להתעופף מכאן שוב.

הישראלי רוצה לקצץ בשכר הבכירים - אבל רוצה לחיות ולהרוויח כמותם

בדרך לקופה עוצרים בשדרה החמישית (AP)

יקר לנו כאן. הדלק, המים, החלב, מחיר החשמל של המזגן שמעלים את השרב. תנאי המחייה בארץ עם הדבש (שגם הוא יקר) אמנם טובים, אבל לרובנו, הישראלים, המחירים פשוט גבוהים. אנחנו לא גומרים את החודש. כלומר, בלי לצאת לקניות ולחפש מבצעים - שגם עליהם ננסה להתמקח בשביל להוריד את המחיר. אנחנו נאנקים בחסמים הכלכליים ובכל זאת די מאושרים, אבל תמיד חולמים שאנחנו גם 'מעושרים'. שיש לנו הכל למרות שאין לנו אפילו כסף של מונופול. אנחנו ממוקמים באסיה, קרובים לאירופה ומרגישים אמריקה - וכמה כיף לנו עם התחושה הזו.

הישראלי מעורב פוליטית - כל עוד זה רק במסגרת הפייסבוק

מובילי דעה - רק מאחורי הצג (AP)

אותנו לא עשו באצבע. עוד לא נולד הפוליטיקאי שאנחנו, הישראלים, שבחרנו בעצמנו, יבטיח משהו ולא יקיים. נראה אותו בקלפי. כלומר, על הוול שלו, בפייסבוק. אם בשנים הראשונות של המדינה היו אחוזי ההשתתפות בבחירות מרשימים למדי והמעורבות הפוליטית בשחקים, הרי שלאורך זמן הלכו הישראלים והדירו את רגליהם מהקלפיות - והיום הם בעיקר מצביעים עם האגודל. נותנים בלייק, אולי כותבים איזו תגובה או שתיים. מרעננים את הפיד - ויש עתיד. כולנו, הישראלים, חכמים ודעתנים. לכל אחד מאיתנו יש מה להגיד על השטחים או על המיסים - אבל רק מאחורי המקלדת והתווים. לצאת להפגנות? רק אם שלמה מופיע על אחת הבמות. לעשות צ'ק אין באיזו מחאה? קודם שירשמו לנו איזו המחאה.

הישראלי עושה על האש על כל פיסת דשא - אבל גם טבעוני

בשר צלוי או קשיו קלוי? (פלאש 90)

במתחם מוגדר בפארק, בגינת הדשא הקטנה שליד הפח ובצומת ליד התמרור - אין מצב שלא תמצאו איזה ישראלי עם מנגל וגפרור. יותר מכל, הישראלים אוהבים לעשות הרבה רוח, וכשזה בא עם עשן, אש והמון בשר - הפכתם את האזרח הממוצע למאושר. אלא שהישראלי של ימינו כבר לא ממש החבר הכי טוב של הקבב בלאפה, כי מה לעשות שיש בסביבה נבטים, לחם שאור ועלי אלפלפא. הישראלי של היום מקפיד לשמר את מסורת הנפנוף, אבל גם נסחף אחר טרנד הטבעונות: צולה קבבוני טלה על שיפוד, אבל משאיר מקום גם לעגבנייה אורגנית ותפוד. על כבד האווז מתקשה לוותר, אבל גם חולט עשבים שליקט מבעוד מועד. וכן, הוא גם חושב שלימון מוסיף המון, אבל בעיקר על פילה מיניון.

הישראלי עומד בגבורה בפני טילים, אבל מתקשה להתמודד עם פגעי מזג האוויר

חורף - כן, גשם - לא (רויטרס)

עשרות סקאדים בלב גוש דן? ניחא. קסאמים ופצמ"רים מהרצועה? קשה, אבל אנחנו כבר יודעים איך להתמודד. מעטה שלג לבן כמו באירופה שמעטר את פסגות ירושלים והגליל? איזה כיף, אבל בחייאת, רק ליום אחד. אנחנו, הישראלים האמיצים, כבר לא פוחדים מכמה טילים או מרגמות. אותנו מפחידים הגשמים והרוחות. אנחנו מתפללים שהם יגיעו, שיגידו במבזקי החצי ברדיו שירידת המים של הכנרת נבלמה, שננער כבר את האבק מהמטריה. אלא שבזמן שגנרל חורף קופץ לביקור נדיר, הוא לא יכול שלא לבוא בלי קיטורים למכביר. "נו, מה קשור הגשם הזה עכשיו?", "ברוסיה לא היה שלג כזה" או: "איזה רוח, עף לי הסכך!". אנחנו באמת רוצים משקעים וחורף טוב לחקלאות, אבל רק תנו לנו את זה עם מטקות וקרם שיזוף.

הישראלי מסמס לזמרים ללא הרף - אבל חושב שהוא הטוב מכולם

מכונת להיטים ושמה ישראל (חדשות 2)

למי המסך יעלה, מי האקס פקטור או הקול הבא - וערב טוב ניצנים. כמה חבל שמה שהתחיל כתכניות טלוויזיה תמימות עם קצת מנגינה ותמלילים, הפך למטרד של ממש לשכנים. מזה עשור שעל הטלוויזיה שלנו משתלטות בעיקר תכניות שירה וכישרונות, כאלה שגרמו לרבבות ישראלים לצחצח גרונות. אלא שהריאליטי המוזיקלי הפך עד מהרה למציאות בלתי נסבלת של זיופים בקצב הבוקעים מכל דלת. הישראלי מסמס ביד אחת למתמודד שהוא הכי אוהב, וביד השנייה אוחז במיקרופון וצורח סלסולים עד כאב. הישראלי מפרגן לכישרון אבל גם בטוח שהוא הבא שיירש את אלטון ג'ון בכל אחד ממפגשי הקריוקי שכבר הפכו לבון-טון. המשטרה חסרת אונים, הציבור מפוחד - שמישהו כבר יכבה את המיקרופון לפני שמתחילים לזייף את "בדד".

הישראלי מרוכז בעיקר בעצמו, אבל גם מרבה להושיט עזרה לאחרים

לא נשארים אדישים למצוקות (רויטרס)

אנחנו עסוקים בלהיראות טוב ולהביט במראה כמה פעמים ביום, רק שהשוונץ בשיער יעמוד כמו תמול שלשום. אנחנו מקפידים ללכת או לרוץ עם האייפון ביד בקצב מתוזמן, ואם אפשר, אז גם משלבים כמה תרגילים לחיזוק הגב או האגן. אנחנו יודעים בדיוק איך אנחנו רוצים את הקפה שלנו - ועדיף שיהיה חלש, רותח ובמחיר מסובסד. ובכל זאת - הישראלי שמאוד אוהב לטפח את עצמו הוא גם מתחשב ורגיש, לא יזניח את הקבצן או האישה המבוגרת שמתקשה לחצות את הכביש. אם משהו קורה ברחוב - מתאספים המון סקרנים, שלפחות חלק מהם יעשו כל מה שאפשר לסייע, ולו רק כדי שירגישו טיפה גאים.

הישראלי עצבני וחסר סבלנות - אבל יחכה כמו ילד טוב בתור לחנות המותג החדשה

עוד 'ביפ' בכביש מהמכונית שמאחור - כאילו שאין רמזור, עוד 'אני רק שאלה' כשעומדים בתור, עוד 'נהג, תפתח כבר מאחור'. בני העדות הרבים שהגיעו לכאן והרכיבו את התמהיל הזה ששמו 'ישראל', ידעו שיהיה כאן צפוף, מה שמתורגם היום לפתיל קצר במיוחד, שמלווה בעוד צפצוף. אלא שבאורח פלא, כל אלה נעלמים, כשלארץ מגיעה לפתע בשורה ממרחקים. סניף חדש של רשת עשה זאת בעצמך? חנות בגדים עם מחירי בדיחה? הישראלים כבר צובאים על הפתחים, וימתינו אפילו שעות אם צריך - רק שגם הם יוכלו לומר שהיו שם ראשונים. אז מה אם בסוף בכלל לא ייצאו מהחנות עם אף פריט.

הישראלי - המאמין הגדול ביותר בכל הסטריאוטיפים אודותיו

אנחנו לא ממש מנומסים, נדחפים בתור, מגניבים עוד איזו מגבת או ברז למזוודה. מרעישים בלובי, מעמיסים צלחות - ואף פעם לא באמת מרוצים עד הסוף. כשאנחנו נמצאים בחופשה בה הכל כלול, עדיין נצפה לעוד איזה פינוק. זה הישראלי שרואים בעולם - ככה לפחות אנחנו חושבים. אז אולי יש בזה משהו נכון, אבל זה לא תקף בכל זמן ובכל מקום. משעשע שדווקא אנחנו, הישראלים בעצמם, מאמינים הכי חזק בכל הסטיגמות שכבר הודבקו לנו אי שם. תמיד חשדנים ששונאים אותנו - אבל תמיד נשארים נאמנים לעצמנו וגאים במי שאנחנו. אחרי הכל, גם אחרי 66 שנים של תעוזה והשראה ישראלית לצד אותה חוצפה ידועה לשמצה, נראה שאין כמו בארץ. להתראות בשנת הפנסיה - וחג עצמאות שמח!