עדות מצמררת מהתופת: "הקאפו הציל אותי מתאי הגזים ברגע האחרון"

הוא היה נער בן 14 כשהנאצים גירשו אותו ואת בני משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אחרי שהופרד מהם, נאלץ לשרוד לבד בצריף הילדים, שם ניצל משילוחי המוות לאחר שהתחבב על הקאפו ששמר על הצריף. הוא שרד את צעדות המוות לאחר שקצין האס.אס בעט בו במקום לירות בו למוות. סיפורו המצמרר של איציק לבנת

איציק היה רק בן 14 כשהגיע יחד עם אביו ואחותו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אז עוד קראו לו שנדור וייס, או בפי חבריו - "שוטי" - איטר יד ימינו בשפה ההונגרית, כי היה שמאלי.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת
 
יצחק (איציק) לבנת, נולד בשנת 1930 בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה. הוא היה הרביעי מבין חמשת ילדי המשפחה. אביו ניהל חווה חקלאית גדולה של אציל הונגרי. בשנים הראשונות למלחמה, על אף השמועות והחדשות שהגיעו מרחבי אירופה, החליטה משפחתו להישאר במקומה.

ב- 1944 נפטרה אמו של איציק, וזמן קצר לאחר מכן - הזרוע הארוכה של הנאצים הגיעה גם לעיירה הקטנה שלהם. יחד עם אביו ואחותו, נשלח איציק לבירקנאו. תוך זמן קצר הופרדה המשפחה, לאחר שהנאצים מיינו אותם לקבוצות. איציק ואביו הלכו לכיוון אחד, ואחותו נלקחה לכיוון אחר. למחרת, גם אביו נשלח למחנה הצמוד, לאושוויץ. מאותו הרגע, "שוטי" בן ה-14 היה לבדו בעולם, ב"קינדר-בלוק", צריף הילדים בבירקנאו.

"באותו יום או יום אחרי זה, התברר לי לאן שלחו את אלה שהלכו לשם", מספר איציק. "התברר לי מה מקור הריח הנוראי שכל המחנה שרוי בו ומה הן אותן ארובות שפולטות עשן. רציתי שאלוהים יהרוג אותי. 'יש לך ברקים ויש לך רעמים, תכה אותי וזהו', קראתי אליו. הוא לא שלח ברקים ולא רעמים ומאז אני ניתקתי מגע איתו. אם הוא אפשר שזה יקרה, אז אני לא בולע את זה."

התחבב על הקאפו - והצליח להתחמק משילוחי המוות

איציק מעיד על עצמו שיותר מכל - הרצון לשרוד הוא זה שסייע לו להתמודד עם המצב. תוך זמן קצר הוא התחבב על קאפו - יהודי לבוש "פיג'מת אסירים" שקיבל תפקיד בתור אחראי על ניקוי וטיהור של קרונות הרכבת.

"התפקיד שלו היה לצעוק 'רדו רדו רדו, תשאירו הכל בפנים, הכל יגיע אחריכם', היינו צריכים לנקות כמה שיותר מהר את הסחי והגוויות, לרחוץ את הקרון, לרסס ולהעמיד את הקרונות חזרה בכדי שיהיה אפשר לשלוח אותן למשלוח נוסף. שמו היה טאדק דיז'יז'יץ", שחזר.

איציק שהה בבירקנאו עד לספטמבר 1944, כשבמהלך התקופה הוא הצליח להתחמק פעם אחר פעם מהשילוחים אל המוות, בעיקר בזכות תושייתו וחיבורו אל הקאפו. זאת עד לערב יום הכיפורים, ארבעה חודשים אחרי הגעתו לבירקנאו.

איציק לבנת בתקופת השואה (עזרי עמרם, חדשות 2)

"הייתה סלקציה שבה אני נפלתי לאלו שהיו מיועדים לספק את חומרי הגלם לתעשיית המוות. כל חבריי שהיו איתי נשלחו גם הם - 700 ילדים מרוכזים בתוך צריף צפוף", סיפר איציק. בקושי היה מקום לעמוד. אני עם הסקרנות הבלתי נדלית שלי, רציתי להגיע לקדמת הבלוק, כדי לראות מה קורה, ואז נפתחת הדלת הראשית של הצריף ואחד העובדים של הקאפו שלי נכנס. אמרתי לו: 'יאנק, אני פה' - והוא ביטל אותי בידו והמשיך בדרכו".

בינתיים, הגיע הזמן לתפילת 'כל נדרי'. צריף שלם של נידונים למוות בכה לאלוהים. כולם הבינו לאן הם הולכים, חד משמעית. הבכי קרע את השמיים. "שניים מבני גילי ניגשו אליי ושאלו אותי למה אני לא מתפלל. הם אמרו לי שבגללי שעריי השמיים לא נפתחים", שחזר.

זכה בחייו תמורת 20 דולר וקופסאות סרדינים

אותם רגעים היו רגעים מתוחים מאוד. הנער איציק לא ידע לאן פניו מועדות, ופשוט חיכה לראות מה יקרה, בזמן שנראה כמו נצח ושכל רגע הוא אינסופי. "לפתע נכנס יאנק, ניגש לאחראי הבלוק, נותן לו 20 דולר וחמש קופסאות סרדינים שהקאפו שלי ושלו נתן כדי לפדות אותי. ואז הבנתי שפשוט קנו אותי. הוא קרא רק לי לבוא אליו, החברים כבר התחילו לרחם עליי שיהרגו אותי במכות. זה הרבה יותר גרוע מלמות בגז".

לאחר כמה חודשים השתנה מאזן הכוחות. בתחילת 1945, בעלות הברית והסובייטים החלו להפיל את מעוזי הגרמנים בזה אחר זה. הנאצים החלו לפזר את המחנות, כך גם את אושוויץ-בירקנאו - מה שהביא לקיומן של צעדות המוות המזעזעות. "יצאתי בצעדת המוות שיצאה ב-18 בינואר והסתיימה ב-30 בינואר. 12 יום, טירוף", נזכר איציק באחת החוויות הקשות ביותר שעבר.

"הגעתי למחנה מאוטהאוזן ושוב הייתי בקצה השיירה וניסיתי לראות מה קורה. בשלב מסוים, ראיתי קאפו אחד קורא לאחר ואומר לו 'תביא לי לפה חמישה'. ואז אני רואה את אבא שלי, בפעם הראשונה מאז שנפרדנו", שחזר איציק.

"הוא נעצר, הושיט את היד ואמר 'הבן שלי הבן שלי, מצאתי את הבן שלי'. קצין האס אס נכנס לצריף והבחין בבלגן שהתחולל. דקה חולפת, והוא אומר לאבא שלי, לך תחבק אותו", נזכר בדמעות. "זו הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז שנפרדו דרכינו, ומאז היינו צמודים אחד לשני. שבועיים אחרי השחרור, הוא מת מרעב וממחלת הטיפוס."

"הקצין הגרמני בעט בי - וריחם עליי כשלא ניקב אותי בכדורים"

לפעמים קשה להבין את תעצומות הנפש שנדרשו כדי לשרוד את התופת. איציק הדגיש כי את האמונה הדתית הוא איבד בשלב מוקדם מאוד, וכי מבחינתו הרצון לחיות הוא זה שהביא להישרדותו: "ידעתי שאם אני לא עושה, אף אחד לא יעשה. אני יכול להתפלל אל הקיר ואל האבנים אבל ההוא שם למעלה לא יפתור לי שום בעיה".

איציק לבנת כיום. פתוח יותר לדבר על שאירע (עזרי עמרם, חדשות 2)

רגע מסוים אחד חרות בזיכרונו של איציק כשפל במיוחד, רגע בו כמעט איבד תקווה: "זה היה בצעדת המוות, בנקודה מסוימת הגעתי למסקנה שאני לא יכול יותר. הייתי סחוט בצורה כזו שפשוט התיישבתי בשלג. ידעתי שהנה מתקרב קצין האס אס, שצריך לנקב את כל מי שנשאר מאחור, שלא יישאר בחיים, שלא יוכל לברוח. כשהוא הגיע אליי וראה אותי, הוא נתן לי בעיטה איומה ונבח עליי, 'אתה יותר מדי צעיר, קום ולך'".

איציק הצעיר, שכבר השלים עם גורלו האכזר ושזה יהיה המקום בו יסיים את חייו, קם על רגליו - והתחיל לרוץ, לא ללכת: "זה היה השפל הכי גדול שלי. לא רציתי לספר את זה, אבל הגרמני הזה הציל אותי. הוא היה אמור לנקב אותי בכדורים, אבל הוא הציל אותי".

40 שנים איציק לא פצה פה. כמעט ולא סיפר את קורותיו כנער במחנות הריכוז וההשמדה, כי הוא פשוט לא היה יכול. כשבנו התחתן עם הולנדית, והם עברו לגור בצפון גרמניה, הזוג הצעיר הרגיש על בשרו את גלי האנטישמיות הקיימים באירופה גם כמה עשורים לאחר השואה, זאת לאחר שלא נתנו להם להשכיר דירה.

כלתו ההולנדית התעקשה פעם אחר פעם והוא החליט לפרוק את שהיה עמוק בנפשו. גם כיום זה לא יוצא לו בקלות, לשחזר את המקומות, את הריחות, את המראות ואת פניהם של הילדים ששהו איתו בצריף הילדים, ילדים שמרביתם סיימו את חייהם בתאי הגזים. "אף אחד לא מינה אותי" הוא מתעקש, "אבל אני מחויב לספר את הסיפורים בעבור כל אלה שקולם נדם". מאז שהחל לספר, הוא חש עצמו מחויב להעביר את מסריו לכל מי שבאמת ירצה להקשיב ולהפנים את הכאב והעצב של ילד בן 14 שמצא את עצמו במקום הנורא עלי אדמות.

הערב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, איציק הוא בין מדליקי המשואות בטקס הזיכרון בקיבוץ לוחמי הגיטאות. את הבוקר הוא פתח בכנסת, יום לא פשוט הן פיזית והן נפשית לאדם בגילו. גם ביום הראיון עצמו, אחר צהריים שרבי, הוא הספיק להרצות אודות קורותיו בפני מאות חיילים ביחידה בה משרת נכדו. שעון על מקל הליכה הוא בירך אותי לשלום, וקיווה שכמה יותר צעירים יקראו את הכתבה הזו, כמה שיותר צעירים ישמעו את אשר סיפר, כדי שיזכרו את אשר קרה.