פסח ראשון לבד: "ברגע אחד נמחקה לי כל המשפחה"

זהו חג הפסח הראשון שאלון מרדי חוגג בלי בני משפחתו, 4 חודשים לאחר שנספו בתאונה טרגית בדירתם שברוסיה. בעצב וגעגוע הוא מספר על שיחת הטלפון שבישרה לו על האסון באמצע הלילה, על הרשלנות שהובילה למותם של הוריו ושני אחיו הקטנים וגם כיצד קמים מהאבל וממשיכים הלאה

אלון מרדי (חדשות 2)

בחודש דצמבר האחרון, בקור מקפיא של 34 מעלות מתחת לאפס בבית קברות חשוך באחד מיערות רוסיה, עמד אלון מרדי (23) מול ארונותיהם של אביו אלכסנדר, אמו מרינה, אחיו הקטנים מקסים ומריה - ונפרד בפעם האחרונה ממשפחתו. שום דבר לא הכין את העתודאי מנתניה לשיחת הטלפון שקיבל כמה ימים קודם לכן באישון לילה, שבה התבשר כי חרב עליו כל עולמו.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

"התקשרה אליי אישה שהכירה את אמא שלי", הוא משחזר. "היא סיפרה לי שכל בני משפחתי מתו והודיעה לי שעכשיו צריך לקבור אותם. לא הבנתי בכלל במה מדובר ומה היא רוצה ממני. חשבתי שזו טעות, שאני בתוך סיוט, שאתעורר ואמא תתקשר אליי. בבוקר ניסיתי לצלצל אליה כמה פעמים, וכמובן שהיא לא ענתה".

בהדרגה אסף אלון ההמום את רסיסי המידע, עד שהתבררו לו הנסיבות הבלתי נתפסות שהובילו לאסון הכבד. תנור ההסקה בבית אליו עברו רק 10 ימים קודם לכן לא הותקן כראוי, והביא לפליטה של פחמן חד-חמצני. מכיוון שלגז מסוג זה אין ריח ולא ניתן לראותו, שהו בני המשפחה במשך ימים ארוכים בחלל הסגור עד שנחנקו למוות.

"לקח יומיים עד שפרצו לדירה ומצאו אותם שרועים במקום", מספר אלון. "בגלל שהם היו חדשים בעיר ואף אחד לא הכיר אותם שם, לא שמו לב". רק כשמים החלו לדלוף מהדירה, הזעיקו השכנים את בעל הבית. הוא פרץ למקום דרך החלון ואז נגלה לעיניו המחזה הקשה. "את אבא שלי מצאו שוכב במסדרון ואמא שלי הייתה במקלחת, לכן דלפו המים. אח שלי נמצא שוכב בסלון ואת אחותי מצאו בחדר של ההורים. שניהם כנראה מתו בזמן השינה", מעריך אלון בכאב.

מחקירת המשטרה המקומית עלה כי עם כניסתם של בני המשפחה לדירה, הם ביקשו מבעל הבית להחליף את תנור החימום, שהיה מקולקל. בעל הבית נעתר לבקשתם ואף התקין תנור גדול יותר העובד על גז, אך מבדיקה שנערכה התברר כי הוא לא ביצע את העבודה כנדרש, מה שהוביל לפליטת הגז הרעיל והקטלני לתוך הבית. במהלך המשפט שהתנהל נגדו בגין גרימת מוות ברשלנות הודה בעל הבית באשמה. "בית המשפט גזר עליו שנתיים של עבודות שירות במעין מחנה עבודה סגור, בגלל שהוא נכה ומבוגר", מסביר אלון.

משפחת מרדי ביום עזיבתם לרוסיה (אלון מרדי)

"לא חשבתי שלא אראה את המשפחה שלי יותר"

רק בדיעבד מסתבר שהכתובת אולי הייתה על הקיר. "כמה ימים לפני כן, הם התלוננו על כאבי ראש ובחילות, אך הם לא ידעו מה הסיבה", נזכר אלון. "הם חשבו שאולי מדובר בהתאקלמות למזג האוויר הקר של רוסיה, אחרי שחיו בישראל במשך 14 שנה. הם לא היו יכולים לדעת עד שנחנקו. ברגע אחד המשפחה שלי נמחקה. לא חשבתי שכשנפרדנו לא אראה אותם יותר".

אלון והוריו עלו לישראל בשנת 1999. המשפחה שכרה דירה בנתניה, וההורים, אלכסנדר ומרינה, בעלי תואר שני ושלישי בהנדסה, החלו לעבוד בניקיון. עם השנים מצאה מרינה עבודה במפעל לשבבים אלקטרוניים ולאט לאט החלה להתקדם, עד שהפכה למבקרת איכות במפעל. אך למרות זאת התקופה בארץ לא הייתה קלה עבורם.

בישראל נולדו שני אחיו הקטנים והנטל הכלכלי על המשפחה הלך וגדל. מאחר והוריו היו במהלך רוב שעות היום בעבודה, אלון מצא עצמו מטפל לבד במקסים בן ה-13 ובמריה בת ה-10. "אפשר לומר שאני גידלתי את אחים שלי", מדגיש אלון, "ולכן הכאב משמעותי במיוחד. אני הייתי חלק בכל שלב מהחיים של הילדים האלה. כל הזמן הייתי איתם בגנים ובחוגים. הייתי אוסף אותם, מחזיר אותם ומכין להם אוכל".

בקיץ האחרון החליטו הוריו לעזוב את הארץ ולשוב למולדתם. "הרגשתי הקלה שהם נסעו בחזרה לרוסיה", מודה אלון. "אמא שלי הייתה במצבי רוח מאוד רעים כאן. זה היה רק לטובה. לאחים שלי, לעומת זאת, היה יותר קשה. הם גדלו פה, דיברו עברית, ודווקא הרוסית שלהם הייתה יותר חלשה".

גם כשהפרידו ביניהם מאות קילומטרים, הקפידו אלון ואחיו לשמור על קשר רציף. "אמא שלי רצתה שתמיד אתמוך בהם, שנגדל ונהיה משפחה חזקה ומאוחדת, אפילו שהם גרים בחו"ל", הוא מציין. "תמיד חשבתי שאהיה בחתונה שלהם כשהם יגדלו, שהם יהיו בחתונה שלי, שנגור באותה עיר או לפחות קרוב - אבל זה כבר לא יקרה".

מי שעמדה לצדו של אלון בימים הקשים שעברו עליו הייתה אלינה, בת זוגו מזה ארבע שנים. יחד הם נסעו לרוסיה על מנת לטפל בענייני הקבורה. "בהתחלה חשבנו לקבור אותם בארץ, אך מהר מאוד הבנו שעדיף שהם ייקברו בעיר בה אמא שלי נולדה. אני חושב שבסופו של דבר הם היו מעדיפים להיקבר היכן שהייתה המשפחה. אמא שלי הייתה רוצה להיקבר שם. כל הטיסות אורגנו על ידי חברת 'אל-על', שאפילו הציעה לממן את העברת הגופות לישראל".

"היו הרבה גופים וארגונים שביקשו לסייע לי לאחר ששמעו על מה שקרה", אמר אלון. "משרד עורכי הדין פרל-כהן העניקו לי סיוע משפטי בחינם על מנת להתמודד עם הביורוקרטיה ברוסיה ובישראל, ארגון 'עתידים' שעוזר לעתודאים הציע את עזרתו וגם בארגון ס.ל.ע שמסייע לעולים חדשים במצוקה עזרו לי מאוד".

אלון ואחיו, מקסים ומריה

בתום טקס הלוויה חזר אלון בפעם האחרונה למקום בו נמחקה משפחתו בבת אחת, ונאלץ להתמודד עם הגעגועים שעלו בו כשראה את החפצים המיותמים שהשאירו היקרים לו מכול: "הדירה הייתה מלאה בארגזים שהם אפילו לא הספיקו לפתוח, ברכוש מהבית שלנו בישראל. הבגדים שלהם, הריחות שלהם, הכול הזכיר לי אותם. זה פשוט היה כאב חד".

בעל המקום ביקש מהצעיר השבור לפנות את הכול בהקדם. "כי הוא רצה להשכיר שוב את הדירה", מסביר אלון. "בגלל שלא יכולנו לקחת הרבה דברים אתנו, לקחנו רק את הדברים החשובים - בעיקר אלבומי תמונות. זה מה שנשאר לי מהם".

"לא כועס על בעל הדירה שגרם למותם"

ארבעה חודשים לאחר שקבר את בני משפחתו, אלון שב לישראל וללימודיו במכללת אפקה, שם הוא מסיים שנה שלישית בהנדסת אלקטרוניקה ומנסה לשקם את חייו. למרות האובדן הכבד, הוא מבהיר שאין בו כעס כלפי האיש שאחראי למותם. "אני כן רוצה שיישא באשמה, ישלם את המחיר ויקבל את העונש המרבי, אבל אמא שלי תמיד הייתה נגד נטירת טינה. היא לא הייתה רוצה שאשמור שום כעס כלפי אף אחד", מדגיש אלון. "אנשים עושים טעויות וישלמו על זה כך או כך. מה שקרה קרה. אני לא רוצה להיכנס למרדפים. אני לא רוצה להתעסק בזה. לא הייתי רוצה לשים את עצמי במקום שלו. בסך הכל הוא אדם רגיל שעשה טעות מחוסר זהירות. זה יותר מעצבן שאנשים מעדיפים לעשות קיצורי דרך ולא שמים לב למה שהם גורמים".

את חג הפסח, הראשון מאז האסון, חגג אלון יחד עם משפחתה של אלינה בנתניה. "אלינה היא כמו המשפחה החדשה שלי", הוא אומר בחיוך. "אנחנו כבר ארבע שנים יחד. המשפחה שלה לקחה אותי תחת חסותה. אמא שלה תמיד מזמינה אותי ודואגת לי".

המשפחה החדשה. אלון ואלינה (חדשות 2)

את הזיכרונות מהמשפחה שאיבד הוא נושא במזוודה ירוקה שהביא עמו מרוסיה. "יש בה דברים של ההורים שלי: תמונות, אלבומים, יומנים אישיים של אמא שלי. מצאתי כמה דפים שהיא כתבה לי אישית, מסרים שכנראה רצתה להעביר לי. היא כתבה שם דברים על העתיד, על איך היא רוצה שאחיה את העתיד שלי כאדם מצליח".

את אלבומי התמונות, מודה אלון, עדיין קשה לו לפתוח: "האלבומים האלה סיכמו את כל הזיכרונות שיש למשפחה. הרבה אנשים הציעו לי לערוך ספר זיכרונות. לאט לאט אנסה להסתכל בתמונות ולסדר אותן. זה מאוד כואב, אבל עכשיו אני חייב להמשיך הלאה".