קריסת עיתון מעריב: "תנו לנו ללכת בכבוד"

נראה כי העיתון שהיה הנקרא ביותר בישראל בעבר – עומד הפעם על סף פירוק של ממש, לאחר ש-183 עובדים הוצאו לחופשה, שלא ברור מתי תסתיים. יש כאלה שמבינים שזה הסוף, אך אחרים משוכנעים שיש עוד תקווה: "בוא נפסיק להיות נחמדים". איך העיתון הגיע למצב הזה?

ביום שישי שעבר, 5 דקות לפני כניסת השבת הגיעה שיחת הטלפון משלמה בן צבי, העורך והבעלים של מעריב. "ביום ראשון לא מדפיסים את העיתון", הוא אמר.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת  

על קיר המערכת קפאה תמונת הבית של האתר ונתקעה על חמישי שעבר. אבל העובדות במחלקת שירות הלקוחות ממשיכות בכל זאת לבוא למרות שהן כבר חודש שני בלי משכורת. "מה אומרים לאנשים? אין מה. אנחנו בעצמנו לא יודעים מה קורה", מספרת עירית גולדברג, שעובדת 15 שנה בעיתון.

בחדר הדיונים שבקצה המערכת ישבו ראשי הוועד יחד עם נציגי ארגון העיתונאים וניסו לחשוב מה עושים עכשיו. בתחילת השבוע בן צבי פנה לבית המשפט וקיבל הקפאת הליכים נגד העיתון בעקבות חוב של 35 מיליון שקלים. הוא מתכוון לבצע קיצוץ דרמטי בתקציב - לפטר כמעט מחצית מהעובדים.

"בוא נפסיק להיות נחמדים - זאת ההזדמנות האחרונה שלנו", אומר חגי מטר, יו"ר ועד עיתונאי מעריב. "אנחנו צריכים להתאפס על מגאפון שכרגע אין משום מה - לא ברור, לא מוצאים בהסתדרות. והשלטים - מנסים להדפיס, אבל המדפסת שבקה חיים".

בבוקר יום רביעי נקראו העובדים לישיבת חירום מיוחדת. יורם נאמן, שעובד כאן משנת 1979, הגיע עם פוסטר שעיצב במיוחד - אם תרצו מודעת אבל. "פגשתי את המנכ"ל שאלתי אותו מה קורה, אז הוא אמר לי משפט כמו 'העיקר לשמור על אופטימיות'. שבוע אחר כך שאלתי את סמנכ"ל הכספים מה קורה, והוא אמר לי 'העיקר הבריאות", מספר יורם נאמן, גרפיקאי מזה 35 שנה בעיתון.

הפגנת עובדי העיתון (חדשות 2)

איך הידרדר העיתון שהיה הנקרא ביותר?

העיתון מעריב יצא לראשונה לאור בפברואר 1948. בשנות ה-50 וה-60 הוא היה הנפוץ בישראל ואז איבד את הבכורה לידיעות אחרונות. בסוף שנות ה-80 הוא חווה ירידה חדה בתפוצתו, החליף ידיים ובסוף הגיע לעופר נמרודי שבמסגרת תחרות חסרת מעצורים מול ידיעות אחרונות, הורשע בפרשת "האזנות הסתר". מכן יש האומרים, החלה הידרדרות נוספת.

"אחר כך נמשכו טעויות אחרות שהיו קשורות במצב הקשה של מעריב, עקב המשפטים של נמרודי, עקב חיזוקם של כלי תקשורת אחרים", מעיד דן מרגלית, לשעבר עורך העיתון.

הבניין המיתולוגי בת"א (גיא צברי)

בהמשך באו עורכים והלכו וגם משקיעים הגיעו וברחו, ותוך כדי נמשכה כל הזמן העבודה העיתונאית, אבל מעליה ריחפה אי ודאות כלכלית. "זה הפך להיות מקום עבודה מאוד מדכא במובן שהסתובבת כל הזמן עם פחד האם תישאר או לא", אומרת ליאת טימור, לשעבר עיתונאית במעריב.

בינתיים הפך השוק לתחרותי יותר: "ישראל היום" הצטרף לזירה, וגם האינטרנט שהלך ונגס בעיתונות הכתובה. "בשנת 2002 היה מבצע באחד מסופי השבוע שלכל גיליון צירפו וופל ומעריב באותו סוף שבוע רכש 400 אלף וופלים, זו הייתה התפוצה. היום אנו על שליש מהתפוצה הזאת", ציין ניר חפץ, לשעבר עורך העיתון.

"כמו יתום יחף שעשיר מאמריקה מאמץ אותו"

ביוני 2011 רכש נוחי דנקנר את השליטה בעיתון, כי רצה זרוע עיתונאית לעסק שלו והשתמש בה גם למטרות המאבקים שניהל. ובכל זאת זה היה רגע של אופטימיות מבחינת העובדים. "כמו ילד יחף בבית יתומים עם זבובים עליו ופתאום בא דוד עשיר מאמריקה ואומר שאני מאמץ אותך", סיפר ב-2012 בן כספית, שהיה עיתונאי בעיתון. תקופתו בעיתון של דנקנר הסתיימה אחרי גל נוסף של קיצוצים כבדים שהביאו לבקשה להקפאת הליכים.

אנשי מעריב יצאו לפני יותר משנה למאבק שבסופו נמכר העיתון לשלמה בן צבי. שחקן ותיק בשוק התקשורת הישראלית שנולד באנגליה וגר בגוש עציון הבטיח שיבואו ימים טובים לעיתון והצהיר: זה יופי של ביזנס.

שלמה בן צבי (יח"צ)

"אני איש עסקים ולא באתי להפסיד כסף", הוא אמר אז בריאיון לחדשות 2. בתקופתו עבר העיתון כמה גלי פיטורים - מאות עובדים הלכו הביתה והשבוע כאמור זה נגמר שוב בהקפאת הליכים בבית המשפט. השבוע הוא ציין: "אנחנו נשארים אופטימים שאפשר להשקיע ולהבריא את שני העיתונים - ובמיוחד את מעריב".

בסיבוב הזה זה נראה רע מאי פעם. "אף אחד לא סופר אותנו, אז אנחנו הולכים עליהם - על כולם. יוצאים לרחובות, מפגינים, חוסמים כבישים, עולים לגשר, הולכים לבתים שלהם, ואם נופלים זה עד הסוף בצורה מכובדת, ואם זה יצליח זה ישיג לנו משהו", מכריז יו"ר הוועד מטר.

המרואיינים שואלים: "העיתון עוד קיים?"

על הכביש בצומת על שם העיתון שוב חזר הניגון: פעם זה היה נגד נוחי, עכשיו זה נגד בן-צבי. "די אני מותש, כאילו עברנו את זה שנה שלמה, נלחמנו, נאבקנו צעקנו ואני כבר בלי כוחות", מציין אדי ישראל, צלם כבר 22 שנה במעריב. אחר הוסיף: "אנחנו כבר לא קיימים. אנשים לא רואים את העיתון שלנו בשום מקום חוץ ממספר קטן של אירועים. אתה נשלח לצלם אדם שרואיין למעריב, והשאלה הראשונה שלו זה 'מעריב עוד קיים?'", מוסיף אלי דסה (53), שעובד כצלם במעריב כבר 23 שנה

הצלם דסה כבר הבין לפני חודשים ארוכים שהמצב רק מידרדר. אבל את התמונות שצילם באוקטובר האחרון, ביום בו עזבו את המערכת הוא לא פרסם עד לימים האחרונים.

התמונות הן מסע פרידה מהמערכת שהתרוקנה מכל נכסיה. רק את החדר המצופה בעץ המהגוני הכבד בו ישב פעם נמרודי לא פירקו. "אישתי לא עובדת ויש לי שלושה ילדים וזה לא קל, בבית מאוד קשה, כל התקופה הזאת מקרינה עליך בכל הכיוונים - היחסים עם החברים, בבית, הילדים גם מרגישים את זה", מספר דסה.

"מה עוד נשאר לנו?"

קצת אחרי שהתפזרה ההפגנה זומנו העובדים שוב למשרדי החברה - הפעם לשיחה עם הנאמן. בפנים התקיימה ישיבה טעונה - מעריב עומד למכירה. מה זה אומר על המשכורות? ההווה חסר משמעות, אין לו באמת תשובות. מישהו כינה אותו השליח של בן צבי - "התליין".

האסיפה התפזרה וחצי שעה אחר כך קיבלו 183 עובדים מכתב שהורה להם לצאת לחופשה ללא תשלום: פורמלית מדובר בחופשה של שבועיים, אבל זה כנראה לנצח, אלא אם תהיה תפנית דרמטית בעלילה ומישהו יציל את העיתון. בדרך הביתה מלמל עובד אחד בשקט: "רק שבן-צבי ייתן לנו ללכת בכבוד. שישלם את המשכורת שלא שילם ואת הפנסיה שלא הפריש. מה עוד נשאר לנו? לא הרבה".

הנהלת מעריב ביקשה למסור בתגובה: "בניגוד לטענות, קבוצת מעריב חתמה בדצמבר 2013 עם קופות הפנסיה והביטוח על הסדר המבטיח את הזכויות הסוציאליות של העובדים באופן מלא. ההסדר נכנס כבר לתוקף, והועברו לקופות כספים במהלך החודשים ינואר ופברואר 2014. המשך ההסדר יממוש בהתאם לפסיקות בית המשפט והליך הקפאת ההליכים. חל עיכוב בתשלום משכורת פברואר בשל תזרים מזומנים ואנו פועלים בהקדם האפשרי לפתור בעיה זו ולשלם את המשכורת לכלל העובדים. מטרת תכנית ההבראה היא להביא לתשלום מלא של החובות לכלל הנושים ובראש ובראשונה של העובדים, ולאפשר את המשך הפעלתם של מעריב ומקור ראשון".