הסופה הקשה ביותר מאז קום המדינה?

האם זו באמת הסופה החזקה ביותר שידענו? חזרנו לחורפים המיתולוגיים של 1992 ו-1950 כדי לנסות ולהשוות וגם כדי לשאול את עצמנו: האם ניתן היה להיערך בצורה שונה? כך נראינו

בשנת 1950 לא היה עדיין משרד מוגדר של מבקר המדינה והשלג, שכיסה במעטה של קסם לבן גם את מישור החוף, גרם סבל בעיקר לעולים החדשים במעברות ובמחנות האוהלים. ארבעה עולים במחנה עין שמר נקברו אז תחת תקרת מבנה שקרסה מעומס השלג. אם תרצו, שם, בעין שמר, היה המחדל הראשון.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

שבוע לפני השלג הכבד שהרג את ארבעת העולים, ירד שלג קל וניתן היה אולי להגיב לסימן האזהרה, ובכל זאת - ועדת החקירה שהקימה המדינה הצעירה, אולי ועדת החקירה הראשונה בנושא אסון טבע, קבעה כי מותם היה משמיים ואין להאשים איש ברשלנות מול המקרה הקיצוני הזה. תושבי היישוב העדיפו להשתובב בשלג ומן האירוע ייזכרו קשישי ראש העין דאז שסברו כי מן נופל מן השמיים.

ותשקוט הארץ, אקלימית לפחות, 40 שנה. סוף 1991, אחרי טראומת מלחמת המפרץ ורגע אחרי משק כנפי ההיסטוריה של ועידת מדריד, חורף 91-92 היה הגשום מכולם. דווקא השלג, שנערם אז לגובה של חצי מטר בכל מקום שגובהו היה מעל 200 מטר, לא היווה את הבעיה המרכזית. אפר וולקני שהסתובב באטמוספרה ואל ניניו באוקיינוסים בעולם הביא לכמות גשם אין סופית. היו תקלות חשמל אבל לא היו הרוגים. סכר דגניה נפתח בשצף קצף. הגשם חזר ופקד את הארץ גם במאי וביולי ונתיבי איילון נסגרו לראשונה. אז נאמר שזה אמור לקרות פעם ב-20 שנה, אך המשפט הזה החזיק מעמד בדיוק שנה אחת, עד להצפה הבאה.

שורת מפגעים לאורך השנים

כך נראה השלג במגדיאל ב-1951 (צריף הראשונים הוד השרון. מתוך אתר פיקיוויקי)
מפלס הכנרת לאורך השנים מראה כי הוא עולה ויורד במחזוריות איטית. גם אם נגיע לשיא אחרי שלוש עונות וגם אם ייפתח שוב הסכר, מרבית המים בישראל היום כבר מגיעים ממתקני ההתפלה ועולים לנו ביוקר. עליהם כבר שילמנו והרבה ולא יהיה בשאיבה מהכנרת כדי להוזיל את המים.

עשר שנים לאחר מכן, בשנת 2003, במבשרת ציון נערמו 63 ס"מ של שלג וצפת שותקה שוב לשלושה ימים. מאז, ובעיקר בשנים האחרונות, חם לנו מאוד בקיץ וגשום לנו מאוד בחורף. בינואר 2012 היו אלה שלושה מטרים של שלג בפסגת החרמון. בינואר 2013, רק לפני שנה, נחל חדרה הוצף במפתיע והמרחק לאסון היה קטן ביותר.

מאז, ובעיקר בשנים האחרונות, חם מאוד בקיץ וגשום מאוד בחורף. בינואר 2012, היו אלה 3 מטרים של שלג בפסגת החרמון. כשנה לאחר מכן, בינואר 2013, נחל חדרה הוצף במפתיע והמרחק מאסון באזור היה קטן מאוד. נתיבי איילון הוצפו שוב, 20 שנה אחרי ההצפה הקודמת, אבל הודות לשיפורים בחומות ההגנה - הייתה זו הצפה קצרה שהמשטרה נערכה אליה היטב.

היה אפשר לפעול אחרת?

השלג בגן שמואל, 1950 (ארכיון גן שמואל, מתוך פיקוויקי)
אבל האם בכל אחד מהחורפים האלה היה ניתן או צריך היה להיערך אחרת? ברגעים כמו הסופה של דצמבר 2013, נראה שהתשובה היא כן. תשתית החשמל העירונית בישראל - קווי המתח הנמוך - נמצאים מעל הקרקע ומהבחינה הזאת הם חשופים יותר לתקלות. האם שווה להשקיע מיליארדים בתשתיות תת-קרקעיות רק למקרי קיצון שכאלה? זו שאלה אסטרטגית שייתכן שמבקר המדינה יעסוק בה בקרוב.

בכל מה שנוגע לחסרי הבית או לקשישים עריריים, נראה שהטיפול סביר ונשען גם באירועים הקודמים על חוש של עזרה הדדית ושכנות טובה ולא רק על המדינה. ובאשר למתלוננים שנתקעו כאשר נסעו לראות קצת שלג במקומות שבהם הייתה הוראה שלא להגיע ומבלי שהצטיידו כראוי - זה כבר עניין של אחריות אישית. למי שנתקעו בגלל חוסר אחריות אישית אפשר לומר שיבואו בטענות גם אל עצמם.