העולים היורדים: "איננו החלוצים משנות ה-50"

צעירים רבים הגיעו לישראל בכדי להגשים את החלום הציוני. אלא, שקשיי השפה, המציאות הקשה ובעיקר יוקר המחייה - מביאים רבים מהם לוותר על השאיפה להפוך לישראלים. "אנחנו מצפים למשכורת ראויה שתפצה על המעבר לישראל", הם מסבירים

יהודים צעירים ומשכילים מרחבי העולם מוכנים להשאיר את החיים הטובים בארה"ב ואירופה מאחור כדי להגשים חלום ולהפוך לישראלים. אבל אז, מהר מאוד הם מגלים את מה שאנחנו יודעים כבר מזמן: שהחיים כאן יקרים, שקשה למצוא עבודה מכניסה ושהביורוקרטיה לפעמים מייאשת. רבים מהם מתייאשים, והופכים את הפנטזיה הציונית שלשמה באו לכאן, לסיפור על החמצה גדולה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

סיפורה של שונה, החל לפני כשש שנים, כשעלתה מלוס אנג'לס לישראל. היא היתה אז עורכת סרטים צעירה שחשבה לבנות כאן את חייה. במשך חצי שנה גרה בקיבוץ, למדה באולפן, עברה לעיר הגדולה וגילתה שהחיים פה לא ממש פשוטים.

"כשבאתי לכאן לא הכרתי אף אחד שעשה עלייה לפניי. אז ככה שלא ממש ידעתי למה לצפות", סיפרה. "זה היה קשה מדי למצוא עבודה. לקחתי הרבה משמרות לילה, וגם לא ממש הצלחתי לפגוש אנשים אחרים - גם ברמה האישית".

שונה החליטה להתנער מהחלום הציוני ולשוב לארה"ב. העבודה הקשה, השפה והריחוק מהמשפחה, גרמו לה להרגיש שהקשיים בישראל לא נגמרים. "זה מאבק יומיומי, שמתבטא גם בדברים הקטנים", היא מסבירה. "החיים כאן נעשו יקרים בהרבה במהלך שש השנים האחרונות. הליכה לבנק או לרופא היו למשימה קשה למדי. אתה צריך להגיע עם שאלות ספציפיות, ופעמים רבות אף אחד לא ניסה לדבר איתי באנגלית".

לדבריה, כשהגיעה לישראל, ישבו עמה באולפן ללימודי העברית 12 צעירים שעשו עלייה. כיום, היא מציינת שלפחות מחציתם עזבו וכי היא צפויה להצטרף אליהם, תוך ימים.

מעטים לא חשבו לוותר על "החוויה הציונית" (חדשות 2)

"אנחנו לא החלוצים משנות ה-50"

העולים הצעירים, כמו גם המבוגרים מתקשים בהתמודדות עם המציאות הישראלית. הבירוקרטיה השוחקת מול המערכת הפקידותית בישראל מקשה על קליטתם. במשרד הקליטה הבינו שכדאי לגייס אנשים שיסייעו בתהליך הקשה, אך בתל אביב - המהווה מוקד משיכה לעולים הבודדים - מישהו קבע שאין צורך בפרויקטורים שהועסקו לטובת העניין - ומשאירים את העולים להתמודד עם הקשיים לבדם.

אך לא רק הבירוקרטיה מדאיגה את העולים החדשים. גם הם, כמו אחיהם הוותיקים בישראל, דואגים בעיקר לפרנסתם. בסדנאות כמו זו שמקיימים בעמותת "גבהים", מלווים את האקדמאים שביניהם עד שיימצאו קריירה מתאימה.

רוב העולים הלוקחים חלק בסדנאות הללו, עזבו מאחוריהם עבודות מכניסות ובאו לישראל לשם הגשמת החלום הציוני. אלא, שהבעיה מתגברת כשמבינים כמאמר הקלישאה, ש"עם ציונות לא הולכים למכולת".

"הלכתי לריאיון עבודה באחד הבנקים והם אמרו לי שהשכר הוא 4,000", סיפרה אחת העולות המשתתפות בסדנה שהתקיימה ב"גבהים". "שאלתי אם הם התכוונו לשכר בדולרים, אך הם אמרו שמדובר בשקלים". בהמשך סיפרה כי כאשר בבנק שאלו אותה אם בחו"ל היא הרוויחה יותר, היא השיבה בשאלה - "אתם צוחקים איתי, נכון?".

עולה אחר שהשתתף בסדנה, הסביר כי התפיסה שמושתתת בישראל מוטעית ביסודה. "אתה לא מגיע לישראל בציפייה לעשות כאן מיליונים", הסביר. "אבל כשעולים חדשים מגיעים לכאן הם מצפים למשכורת ראויה, אנחנו לא החלוצים שהגיעו לכאן לפני חמישים שנה שלא ציפו לדבר".

שרת הקליטה סופה לנדבר (חדשות 2)

"רוצים להיות ישראלים? תתמודדו"

כשמשתתפי הפאנל נשאלו מי מהם חשב בעברו לוותר על העלייה ולשוב לארץ מולדתו, נראה שרבים לא היססו להרים את ידם. מדינת ישראל משקיעה מיליונים כדי להביא את העולים ותומכת בהם כלכלית בתחילת הדרך, אך למרות זאת אין עולה אחד שאין לו חברים שבחרו לעזוב, במיוחד בקרב אלו הצעירים והמשכילים שבקלות רבה יכולים לחזור ללונדון, מדריד, פריז או ניו יורק. אולי משום כך למשרד הקליטה אין נתונים כמה מהם קמים ועוזבים.

אלא שלשרת הקליטה סופה לנדבר, יש מסר אחר עבור העולים שדווקא בחרו להישאר כאן: "תתמודדו". לטענת לנדבר, צעירים שמגיעים לכאן צריכים להיות חזקים ובלתי שבירים. "אדם שמגיע לישראל צריך להיות יהודי וציוני. הוא צריך להבין שהכול כאן נעשה בעבודה קשה ובתחרות. אי אפשר להגיד שאדם שיגיע לכאן יקבל מיד משרה", חתמה השרה.