אלמנתו של סא"ל דולב קידר: "עכשיו אין לי עם מי לאהוב את הילדים"

9 חודשים לאחר ששכלה את בעלה במבצע "צוק איתן", ממשיכה מיכל קסטן-קידר לנסות ולהתמודד עם החיים בלעדיו. בין הגעגועים והזכרונות שנותרו לה ממנו, היא מספרת על הקושי שפוגש אותה דווקא ברגעים האינטימיים שבהם הותיר חלל. "אתה מסתכל על הילדים ורוצה לחייך למי שעשה אותם איתך, ולי כבר לא יהיה את זה"

גם בתקופות הלחוצות והעמוסות ביותר לאורך שירותו הצבאי, לא זוכרת אלמנתו של סא"ל דולב קידר מתי נעדר בעלה מן הבית לתקופה כה ארוכה. אתמול (שלישי) ציינה מיכל דולב תשעה חודשים בדיוק לנפילתו. תשעה חודשים שבמהלכם היא ציפתה מדי יום לדלת שתיפתח ותכניס אל הבית את דולב, שיצעד פנימה ויחבק אליו את שני היתומים שהשאיר לה למזכרת. עיקר הקושי שקוע עדיין בהווה, שבו כבר אין עוד יד שמלטפת ולא שותף שניתן לחלוק עמו את רגעי השמחה והנחת. העתיד הוא מקום מפחיד כרגע, ואת גודל החלל שהוא מכיל היא מתקשה עדיין לתפוס.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

יש התמודדויות שהזמן לא מרפא, אלא רק מאתגר. כשהיא יושבת בחצר ביתה שבמודיעין, מנסה מיכל קידר לשאול את עצמה שוב בפעם המי יודע באיזה שלב שבים החיים אל מסלולם, ועדיין לא מוצאת תשובה. "לתהליך האבל בפסיכולוגיה יש מספר שלבים ברורים, אבל בפועל הוא לא נכון", היא אומרת. "התהליך האמיתי הוא ספירלי. בכל פעם שאתה חושב שעברת משלב ההדחקה לשלב הכעס ואז להשלמה, אתה חוזר בין לילה שוב להדחקה, ולאחר מכן שוב חווה את הכעס".
 

"היה רציני, אבל לא לקח את החיים ברצינות" (באדיבות המשפחה)

ואת הכעס הזה היא מעבדת שוב ושוב מאז 21 ביולי האחרון, תאריך שנצרב בה ושינה חייה לנצח. בבוקר אותו היום במהלך מבצע "צוק איתן", סייר סא"ל דולב קידר יחד עם חוליית הפיקוד שלו בגזרת עוטף עזה כשלפתע הבחין הכוח בדמויות חשודות. טיל הנ"ט שפגע שניות לאחר מכן בג'יפ שבו נסעו לא הותיר ללוחמים שום סיכוי. קידר וחמישה מחייליו נהרגו במקום.
 
"דולב היה איש אדיר ואני אוהבת את המילה הזו, זו מילה של פעם", נזכרת מיכל. "הוא פשוט היה אדיר, מדהים, מצחיק, רציני, מוצלח ואהוב, כך שזה מאוד קשה. אולי אם הוא היה פחות מוצלח זה היה יותר קל, אבל זה אובדן בלתי אפשרי".
 

"אם הוא לא היה מוצלח, אולי היה לי יותר ק (באדיבות המשפחה)

במהלך 20 שנות שירותו בצה"ל, שימש קידר כמפקד פלוגת ההנדסה בגבעתי, בהמשך גם פיקד על גדוד "רותם" בחטיבה וסמוך למותו הוא מונה למפקד גדוד "גפן" בבית הספר לקציני חי"ר. לצד התדמית הרצינית הכרוכה בתפקידים שאותם מילא, מתארת אלמנתו את היחס האישי והייחודי שהעניק לכל אחד ואחד מפקודיו. "כשהוא היה מג"ד היו לו 600 חיילים והוא הכיר את שמות כולם. בימי הולדת כל חייל היה מקבל הזמנה לפגישה איתו על קפה ועוגה או שיחת טלפון ממנו. בכל חג הוא היה שולח מכתבים לכל ההורים ומתקשר אישית להורי המפקדים. הוא אהב בני אדם. הוא ידע להיות מאוד רציני במה שהוא עשה, אבל מצד שני גם לא לקח את החיים ואת עצמו יותר מדי ברצינות".

"הטיפול בילדים הוא לא הקושי בלהיות לבד". (באדיבות המשפחה)

"עכשיו אין לי עם מי לאהוב את הילדים", סא (באדיבות המשפחה)

"התראינו אחת לשבועיים. היום הייתי חותמת גם על פעם בחודש"

את התקופות שבהן התראו אחת לשבועיים מוכנה כעת מיכל לחבק אליה בחום. "עכשיו הייתי מוכנה להסתפק אפילו במפגש אחד לחודש", היא אומרת וחושבת על הקן המשפחתי שהותיר לה לנהל לבדה. לשניים שלושה ילדים: מאיה בת 10, אורי בן 7 וגיא בת 3 – שבקושי תזכור את אביה.
 
"הקטעים הקשים בלהיות לבד זה לא הטיפול בילדים, כי אלה דברים שמתרגלים אליהם", היא מגלה. "כדולב היה בצבא היינו ביחד. אהבנו את הילדים – ביחד, ואחד הדברים שמאוד חסרים לי עכשיו זה שאין לי עם מי לאהוב את הילדים. יש סבא, יש סבתא ויש דודים, אבל ברגע הזה שבו אתה רואה את הילדים משחקים יחד ולא רבים, אתה מסתכל על מי שעשה את הילדים האלה יחד איתך ואתם מחייכים אחד לשני חיוך של נחת. זה משהו שהיה לי גם כשהוא היה בצבא, אבל היום כבר אין לי וכנראה שלעולם כבר לא יהיה".