"כל האושר שהיה לנו במשפחה הלך"

דליה איבדה את בתה אודליה בפיגוע במועדון בת"א לפני עשור. מאז היא ומשפחות נוספות נאבקות להנציח את הקורבנות בשלט במקום בו נרצחו. "לא רוצים שנהרוס את 'העיר ללא הפסקה'", אומרת אחותו של רונן ז"ל

"ובלילה הקר ההוא הנורא,
רק פסע הפריד בין טוב לרע
בין חיים צעירים שלמים ויפים
לגרוע מכל, למוות הנורא"

כבר עשור שדליה חוברה, אמה של אודליה, רוצה לראות את המילים הללו חקוקות על אבן בסמוך למקום שבו נרצחה בתה. בנוסף לשכול שמלווה אותם מדי יום, משפחות הנרצחים מסתכלות בעצב על המאבק להנצחת יקיריהם שכשל.

"הלב נחמץ, הנחנו שם אבן זיכרון וניתצו אותה", מספרת חוברה בעצב, "מי עושה דבר כזה?". ביום הזיכרון השביעי לפיגוע מאסו חלק מבני משפחות הנרצחים בסירוב המתמשך של עיריית ת"א והחליטו על דעת עצמם להניח לוח הנצחה. חצי שנה לאחר מכן הוא נותץ על ידי אלמוני: "הלב נקרע, חשוב לי שיהיה ציון למקום האחרון בו הבת שלי דרכה, בו היא סיימה את חייה".

היה זה ליל שבת קריר בסוף פברואר 2005, כשמחבל מתאבד פיצץ עצמו בכניסה למועדון הסטייג' ברחוב יונה הנביא בת"א, מטרים ספורים מטיילת הרברט סמואל. חמישה צעירים שהגיעו למסיבת יום הולדת נהרגו מהפיצוץ: אודליה חוברה מירושלים, יעל אורבך מרחובות, אריק נגר מכפר סבא, רונן ראובנוב מתל אביב ויצחק בוזגלו ממשמר הירדן - כולם הגיעו לאותה מסיבת הפתעה שהסתיימה בתופת, עוד בטרם החלה.

כיום, 10 שנים אחרי הפיגוע הנורא - במקום להתאבל על אובדן יקיריהן, המשפחות עסוקות במאבק ההנצחה. "במשך שנים דחפתי קדימה את הנושא של ההנצחה וחלק מהמשפחות היו מאחוריי", מספרת חוברה. "אחרי 7 שנים של מאבק, הבן שלי הציע שנציב עובדה בשטח ונניח לוח זיכרון במקום, זה לא יפריע לאף אחד. דאגנו שיעברו שם כמעט כל יום, כדי לראות שלא ייגעו בזה".

לאחר כחצי שנה מישהי שעברה במקום הזדעזעה לגלות את הלוח שבור לחתיכות: "כל מה שרציתי הוא שבמקום הזה יישאר סימן. שם הם סיימו את החיים, זה פשוט חוסר רגישות. אני לא מבינה מה הבעיה, אני מתגוררת בירושלים וברדיוס הקרוב לביתי יש לפחות 6-7 לוחות זיכרון כאלו. דיברנו עם כל מי שהיה אפשר לדבר בעשור האחרון, אך הם התעקשו שהם יונצחו רק בגן לחללי הטרור שעל גדות הירקון".

"אנשים לא מבינים את הכאב, החיים אינם חיים"

"תמיד כשאני עוברת ליד הים אני מסתכלת על המקום בו הייתה מונחת האבן, זה הדבר היחיד שנותר לי", מספרת אורלי ראובני, אחותו של רונן ראובנוב ז"ל. "החיים שלנו מחולקים ללפני הפיגוע ולאחרי הפיגוע. לפני זה היו החיים שמחים. אנשים לא מבינים את הכאב, אתה קם כל בוקר ומחכה שהיום ייגמר, הוא כל הזמן חסר, אתה חי בשגרה, אתה חי כי אתה חי וכי אין לך ברירה, אבל אין לך הנאה בחיים, הצחוק שלך הוא לא אמיתי, לא בא מהלב, באותו הלילה כל האושר שהיה לנו במשפחה הלך".

מאבק ההנצחה: דליה חוברה לצד לוח הזיכרון (חדשות 2)

"הוא היה מאוד חזק ולכן על המצבה שלו שמנו סלע", היא מספרת. "ככה אני מדמיינת אותו גם היום, עם אור בעיניים. הוא היה דמות מאוד דומיננטית ומאוד פעיל מבחינה חברתית. אחי נלחם למען המדינה, הוא היה בגבעתי, מילואימניק שאוהב לתרום, אני חושב שמן הראוי היה לתת לנו להניח את המצבה הזו, חוזרת אורלי לסוגיית לוח ההנצחה שמדירה שינה מעיניהם של קרובי המשפחה.

"אני לא בטוחה שהוא היה רוצה שנמשיך להיאבק על זה, אבל אצלנו זו הרגשה אחרת", היא אומרת בקול חנוק מדמעות. "זה לא קל לפתוח את הפצע כל פעם מחדש, הוא ודאי היה רוצה שנמשיך הלאה, אנחנו תקועים במקום כבר 10 שנים. זה עצב פנימי שאתה לא משתלט עליו. אני בחיים לא אשאיר את זה בצד הדרך, זה חלק ממני. משהו מהזיכרון שלו נשאר שם".

"מדמיינת איך היו יוצאים הנכדים שלי"

אודליה חוברה ז"ל הייתה בת 26 במותה. היה לה כבר כרטיס טיסה לאריזונה, שם המתין לה בן זוגה. "החתונה כבר הייתה בתכנון", האם דליה מנסה לדמיין כיצד חייה היו נראים כיום, "הם רצו להתחיל את החיים שלהם יחד. היא עבדה בבזק ושם הם נפגשו, הוא טס לחו"ל והיא התפטרה לצורך הנסיעה".

חוברה מספרת שמי שהיה בן זוגה של בתה המנוחה, נשוי כיום עם ילדים: "כשהוא מצא בת זוג הוא בא וסיפר לנו והבנו שעלינו להיפרד ממנו. מאוד הערכתי את התמיכה שלו. אני מדמיינת איך היו יוצאים הנכדים שלי. שניהם היו מאוד יפים ואני בטוחה שגם הילדים שלהם".

"לא חיים באמת". ראובני עם תמונת אחיה ז"ל (חדשות 2)

את הרגע שקיבלה את הידיעה הראשונית היא לא תשכח בחיים: "התקשר אליי אח של אחת החברות שלה וסיפר לי שהיה פיצוץ במועדון ושאודליה בסדר. נסענו במהירות לאיכילוב וכל הדרך אני משוכנעת שאני לוקחת אותה הערב הביתה, הרי אמרו לי שהיא בסדר. כשהגענו פנתה אלינו עובדת סוציאלית והבהירה לנו את המצב, החלטתי שאני לא נכנסת לראות אותה".

"לא הייתי מוכנה, היא יצאה מהבית כמו נסיכה וכך רציתי לשמור אותה בראשי, פחדתי שאראה משהו אחר וזה מה שיישאר לי ממנה", היא משחזרת בכאב. רק אחרי שקבעו את מותה, נכנסה דליה לרגע אחד, נישקה את רגליה ויצאה מהחדר.

"לא רצו שנהרוס את העיר ללא הפסקה"

עשור חלף, אך הזיכרון טרי. המאבק מול עיריית ת"א להצבת לוח זיכרון מותיר פצעים רבים פתוחים בקרב חלק מבני המשפחות, שטוענים שבעיריית תל אביב סוגרים בפניהם את הדלת פעם אחר פעם. "כל כך הרבה שנים הלכנו ונלחמנו בעירייה, אבל יש להם תשובה אחת", כועסת אורלי. "יש את 'גן הבנים' ורק שם מתייחדים. הם הבהירו לנו שהם לא רוצים שהאנדרטאות ולוחות הזיכרון יפגעו בתפיסה של העיר התוססת, שלא נהרוס את 'העיר ללא הפסקה'".

אודליה חוברה ז"ל (חדשות 2)

אלא שכמו דליה, גם היא לא ויתרה ולקחה חלק בהצבת לוח הזיכרון שנהרס: "היה לנו מאוד חשוב שבמקום האחרון שכף רגלם דרכה יהיה אזכור, אבן קטנה עם שמותיהם, אתה רוצה איזו שהיא סגירת מעגל. בדקנו עם עוברים ושבים האם הדבר מפריע להם והם הנידו לשלילה. אנחנו לא מחייבים אף אחד לעמוד שם ולבכות, זה בשבילנו."

מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "עיריית תל-אביב-יפו הקימה לזכרם של חללי הטרור, שנרצחו בעיר משנת 1917 ועד היום, את 'גן הבנים' בפארק הירקון. כמו כן, מקיימת העירייה פעם בשנה ביום הזיכרון טקס מיוחד המאפשר למשפחות החללים להתייחד עם יקיריהן. אנו סבורים כי זו הדרך הנכונה, השוויונית והמכובדת ביותר להנצחת קורבנות הטרור בעיר".

לפניות לכתב: AzriA@ch2news.tv