אדית ניצלה ממוות בזכות יופייה והצליחה להציל 200 בנות

בשנת 1944 נלקחה אדית אדלר, כיום תושבת סביון בת 91, ביחד עם אמה ואחותה לאושוויץ, שם עמדה להישלח אל מותה. רגע לפני שנותרה מאחור, ניגש אליה קצין נאצי שהתרשם מיופייה והחליט להציל אותה ולשלוח אותה לעבודה. כמה חודשים לאחר מכן, בזכות תושייה יוצאת דופן, הצליחה להציל 200 בנות ממוות

ניצלה בזכות יופייה. אדית אדלר (אדית אדלר)

192 אלף ניצולי שואה חיים כיום בישראל, וביום הזיכרון לשואה ולגבורה נזכר כל אחד מהם בסיפור האישי שלו, של הישרדות בצל הזוועות. אחד מהסיפורים האלה הוא של אדית אדלר, בת 91 שמתגוררת מזה ארבע שנים בבית בסביון של רשת מגדלי הים התיכון, שניצלה ממוות ברגע האחרון בזכות יופייה, ובעזרת תושייה יוצאת דופן הצליחה גם להציל 200 בנות.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

אדלר נולדה בסלובקיה, בתוך בית חרושת ללבנים שניהל אביה. בשנת 1942 נכנסו הגרמנים אל עיר הולדתה, הוליכו את כל התושבים היהודים לפאתי העיר והפרידו בין הנשים לבין הגברים. הגברים נשלחו למחנות עבודה והנשים נשארו בבית, לטפל בילדים ובחולים. שנתיים לאחר מכן הועברו הנשים והילדים לגטו קומרנו ומשם נלקחו ברכבת לאושוויץ.

"הגענו ולא ידענו מה מצפה לנו", סיפרה. "הייתי שם עם אמי ועם אחותי, והעמידו את כולנו מול השער. פתאום ניגש ישר לעברי קצין ואמר 'חבל על הילדה'. הוא דחף אותי קדימה והעביר אותי דרך השער שמוביל אל העבודה ואז אמר 'אחח, כמה שהיא יפה'. הייתי מאוד יפה, מאוד מיוחדת. היה לי פס לבן בשיער ועיניים שחורות מיוחדות". אדית, שלא ידעה באותו הרגע כי היא נפרדת מבני משפחתה לתמיד, סיפרה: "בדרך אל השער הסתכלתי לאחור, כדי שאוכל לזכור את הדרך חזרה למשפחה". 

"דיברנו רק עם העיניים"

הכניסו את כל הבנות לאולם גדול עם אמבטיות. מולי ישבו אחיות ומאחוריי חיילים גרמנים. הם צעקו עלינו להתפשט ודרשו לפתוח את הרגליים. כולם צחקו. זה היה יותר גרוע משנה שלמה בלי אוכל. לפני ששמנו לב הורידו לנו את כל השיער ובקושי הצלחנו לזהות אחת את השנייה. במשך שמונה ימים לא דיברנו, רק עם העיניים, ואז לקחו אותנו לפלאשוב שבקרקוב".

מדי בוקר נשלחה אדית למחצבה, שם התבקשה להעביר אבנים מערימה אחת לערימה שנייה, במשך מספר חודשים. "פעם אחת הייתי צריכה לעשות פיפי. שלחו אותי לבור גדול ולא שמתי לב שהיה שם חייל. הוא חשב שאני מנסה לברוח והתחיל להכות אותי מכות רצח. הוא בעט בי והכה בי באגרופים ובשוט עד שלא הרגשתי שוב כלום".

הצילה 200 בנות. אדית אדלר כיום (אדית אדלר)
"

כעבור חודשיים במחצבה נשלחה אדית בחזרה לבירקנאו, "שם קיבלתי את המספר 18402", סיפרה. "פתאום באו קצינים וחילקו אותנו. את מי שנלקחה הצידה לא ראינו יותר". את הבנות הכניסו לרכבת שהגיעה כעבור כמה שעות למקום שבו היה בית ספר ובית חרושת. "הכניסו אותנו לבית הספר. היינו 200 בנות".

"הבנות חייכו מאוזן לאוזן"

"אל החדר נכנס קצין ודרש לדעת מי דובר גרמנית. אף אחד לא העיז לענות. הוא התחיל לקלל קללות איומות עד שלא יכולתי יותר וקמתי", סיפרה. "הוא שאל אותי אם אני יודעת לכתוב ואמרתי שכן. ואז אמר לי: 'אני מצייר משהו על הלוח. אם תצליחי לחזור על הציור שלי - טוב. אם לא - תמותי כמו כלבה'. עם היד הוא סימן שלא רק אני, אלא כל הבנות ימותו".

"הוא ניגש אל הלוח וצייר בורג ואום. לקחתי את הגיר ליד וציירתי בדיוק כמו שהוא צייר. רק אחרי שזה נגמר תפסתי שאם לא הייתי מצליחה, כולנו היינו מתות", העידה. "הוא לא אמר דבר, רק יצא מהחדר, ואז כל הבנות הניפו את אגודליהן כלפי מעלה וחייכו חיוך מאוזן לאוזן". במשך שלושה חודשים עבדו הבנות, מבלי לדעת שבעמלן נעשה בסופו של דבר שימוש לבניית מטוסי קרב גרמנים.

לקראת סוף המלחמה נלקחו אדית והבנות ברכבת. בוקר אחד, לאחר לילה שלם עם קולות מטוסים ממעל, התעוררו וכל החיילים ששמרו עליהן נעלמו. "כולנו אמרנו שמע ישראל. היה בכי, התעלפויות. אחר כך באו גברים יהודים, עם חולצות קרועות, זקנים ושיער פרוע. הם הסבירו לנו שאנחנו חופשיים, נישקו אותנו וחיבקו אותנו", סיפרה בהתרגשות.

"הבאנו מתנה, אבל לא היה למי לתת אותה"

כשהחיילים האמריקנים התקרבו, חששו אדית וחבריה כי מדובר בחיילים גרמנים ונמלטו בחזרה אל תוך הקרון, שם הכינו דגל לבן מקרעי החולצות שנותרו לגברים. "שמענו את המכוניות שלהם ובכינו. חשבנו שהגרמנים חזרו להרוג אותנו". לבסוף השתכנעו ויצאו מהקרון.

"כל אחד מאיתנו קיבל מהחיילים שוקולד, ופלות, שתייה טובה. הגברים קיבלו סיגריות", סיפרה. "אף אחד מאיתנו לא אכל. שמרנו את הכל לבני המשפחה שלנו. לא חלמנו שהם אינם. זו הייתה מתנה, אבל רק אחרי דרך ארוכה גילינו שלא היה למי לתת אותה".

יום הזיכרון לשואה ולגבורה - הסיקור המלא:

נתניהו התחייב: "לעולם לא תהייה שואה נוספת"

גנץ באושוויץ: "ישראל היא הערובה לכך שהשואה לא תשוב"

דוח: עלייה של 30% באירועים אנטישמיים

67% מניצולי השואה: המדינה לא עושה מספיק עבורנו

בין החומוס לרשימת שינדלר: "זיכרון בסלון"

איך הפכו ניצולי השואה מגיבורים לפושטי יד?