ישראל 2013: שלטון הפחד

מכת האלימות הרימה השבוע את ראשה המכוער. נדמה שמשהו השתנה פה בשנים האחרונות. פתאום אנחנו צריכים לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מעירים לזר ברחוב. היום מספיק שמישהו יחשוב שהסתכלנו עליו בדרך שלא נראית לו, כדי שנמצא עצמנו במיון בית חולים. המשטרה מודעת, הציבור נחשף למקרים, אבל התופעה רק מחריפה. שלטון האלימות

בואו פשוט נגיד את זה: מדינה של ערסים נהיינו פה. אנשים מפוצצים זה את זה בגלל כלום. קשיש זה היום קבוצת סיכון למוות אלים. אתה לא יכול להעיר לוונדליסט ברחוב בלי להסתכן בזה שיקרעו לך את הצורה. שתוק, תסתכל לצד השני, ותמשיך ללכת. משמרות הכבוד האבוד אורבות ברחובות ודיר באלאק תזרוק מילה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

בשבוע האחרון שלטון האכזריות קהת-הלב שבר שיאים: פאבל גרטמן, ניצול שואה בן 79, פורק במכות לאחר שהעיר לשני נערים שפירקו ספסל ציבורי בחולון; נהג בן 31 תקף קשיש בן 86 שרצה לחצות את הכביש באור עקיבא; בהרצליה ריסקו את הרגל לעמירם אורון בן ה-75 אחרי שהעיר לצעיר שיקשור את הכלב; יומיים אחר כך שני צעירים הרביצו לזקן בן 71 משום שנסע לאט מדי בכביש. הוא עבר התקף לב.

ש.א. נעץ לפני שלוש שנים סכין במצחו של אדם זר במסעדה, כי העיר לו שהניח יד על הכסא שלו. כך זה נשמע מהצד של הפתיל הדלוק: "הגענו למועדון בנמל והתיישבנו", מספר ש.א, "התחלנו לשתות, היו כל מיני תיירות, שותים, נהנים, ואני הייתי כבר גמור. אז הנחתי את היד שלי על כסא של מישהו שישב מאחוריי, כי היה צפוף. הוא ביקש ממני להזיז את היד, אז התווכחתי איתו, והוא התווכח איתי, וממש עיצבן, אז באתי עם הסכין של ההמבורגר להסתובב אליו וזה ננעץ לו במצח. כולם התחילו לצעוק, ובשנייה התאפסתי. רציתי למות באותו רגע. מיליון ואחת מחשבות על איך הלכו לי החיים, ואיך ברגע אחד הרסתי אותם. אם לא הייתי גמור מאלכוהול, זה בחיים לא היה קורה".

הגינה שתתה 70 בקבוקי וודקה. ת"א, השבוע (חדשות 2)

הכירו את ה"בר בגאז'"

מאחורי ה"לונדון מיניסטור" בתל אביב יש גינה קטנה ובערב החג השני של פסח היא שתתה משהו כמו 70 בקבוקי וודקה וערק שהשוטרים שפכו אחרי שהחרימו מבליינים. במעמקי האדמה, מתחת לאבן גבירול, יש כנראה אקוויפר שלם של וודקה.

האלכוהול עוזר לחבר בין הבנים לבין הבנות במכנסונים. קוראים לזה "בר בגאז'": במקום לשלם בתוך המועדון 50 שקל שערורייתיים ועוד טיפ על וודקה-רד בול פושטית, יושבים בחוץ בחניון בתוך המכוניות ושותים בקבוק שקנו בחלקיק המחיר בפיצוציה. וזה מלכוד, כי אחרי 11 בלילה גם זה אסור עכשיו. אבל מה הברירה? "אנחנו יושבים פה עד שש בבוקר, שבע בבוקר, ואז נוסעים הביתה כשהכל עובר", מספר אחד הבליינים הצעירים, "מה לעשות? זו המציאות בישראל, לא?".

גראס עושה ממך וודסטוק, אבל אלכוהול עושה אותך אלים. אלון מיכאלי נרצח בחוף הילטון בגלל כסא. אבינועם שושן נרצח בדקירה בלב בגלל מריבה בין כלבים. הכבוד, הכבוד. צחי יעקב החזיר לנער בן 15 שטר שנפל לו מהכיס, אז הנער אמר לו "מי גבר וייגע בכסף הזה?" ודקר אותו למוות. נהג מונית רצח נהג אוטובוס שצפר לו. נערים רצחו את אריק קרפ בטיילת בתל אביב לעיני אשתו ובתו. אלכסנדר לוינשטיין נרצח בגלל ויכוח על סיגריה. גם לאנס וולף ואריק פרנקנטל נרצחו בגלל סיגריה. והיו עוד. ולא מעט מהם נגמרו בהסדר טיעון מקל. למערכת זה הכי נוח, גם לחוליגנים זה בא בסבבה. רק אנחנו מפסידים. אבל אנחנו כבר לא נחשבים ממש.

"קודם כל, אני נגד הסדרי טיעון במקרים כאלה של פגיעה בנפש או בגוף, וזו מכת מדינה שהפרקליטות צריכה להשתחרר ממנה פעם אחת ולתמיד!", אומר בתוקף שר המשפטים לשעבר הפרופסור אמנון רובינשטיין. "עבירות רכוש זה דבר אחר, אבל עבירות ברצח או בפגיעה קשה בגוף האדם - אין הסדרי טיעון!".

לפני שנתיים וחצי פתחו לאורדן מיארה את הפרצוף. הוא הגיע לבר בירושלים במסגרת העבודה שלו כאיש יחסי ציבור של יצרן משקאות. חבורת מאבטחים של הקונסוליה האמריקנית בילתה שם. "מולי עמד בנאדם, רוב הסיכויים שהוא היה שיכור", נזכר מיארה, "והוא שאל אותי באנגלית אם יש לי בעיה איתו. עניתי לו שאין לי שום בעיה, אז הוא ענה שעכשיו הוא יראה שיש לו בעיה איתי, ופשוט תקף אותי עם מקל סנוקר שהיה לו ביד. זה קרה כל כך מהר, שכל מה שאני זוכר זה שנפלתי על הרצפה. כל הפרצוף דימם, הראש שלי דימם, האף דימם". אורדן עבר ניתוח לשיקום האף המרוסק והפרצוף החתוך, ונשאר עם 28 אחוזי נכות. הבר החליף מאז בעלים ושם. והתיק? "המשטרה פשוט סגרה אותו, עקב חוסר ראיות וחוסר עניין לציבור. שבוע אחרי זה שלחו לי מכתב שהתיק נסגר. אף אחד לא יודע למה".

"אסור לתת הסדרי טיעון במקרים כאלה" (חדשות 2)

"הכשל הוא בחינוך"

אוקטובר 2011: שלושה קטינים מכים למוות הומלס בראשון לציון. מאי 2012: גדי ויכמן נרצח אחרי שהעיר לחבורה מתחת לבית שהרעש מעיר את התינוקת. יוני 2012: נער שיכור בן 15 מכה באכזריות קשיש בן 69 שלא רצה לתת לו כסף לסיגריות. "אדם מבוגר שתוקף קשיש, זו העבירה אולי השפלה ביותר", מבהיר הפרופסור אמנון רובינשטיין, "מפני שהוא תוקף אדם חסר ישע, חסר אונים. וכאן הייתי מחמיר מאוד בענישה, ואני חושב שצריך גם להנחות את הפרקליטות וגם לתבוע מבתי המשפט עונשים הרבה יותר חמורים, בעיקר בעניין של תקיפת קשישים".

"הגורם העיקרי לדעתי זה הכשל בחינוך", טוען הפרופסור שלמה גיורא שוהם, קרימינולוג מאוניברסיטת תל אביב. "אנחנו עומדים מבחינת החינוך לערכים בפני שוקת שבורה. לכן הכל מותר, ואז כמו שקאראמאזוב אומר 'אם הכל מותר, אין אמת'. אבל יש אמת. והאמת היא שצריך לכבד את המבוגר. צריך לכבד את המורים. צריך לכבד את ההורים. וזה ננטש. צריך רפורמה טוטלית בחינוך. לא להקנות אינפורמציה. כל מחשב ברמת משכל נמוכה ביותר נותן אינפורמציה. אבל מורה אמיתי, מחנך אמיתי, צריך לחנך לערכים, וצריך לחנך לגבולות. זה מה שחסר לנו".

"צריך לדעת ולהעביר את זה לבני נוער גם במוסדות חינוך", דורש עו"ד שרון נהרי, מומחה לפלילים. "אני לא רואה שמקדישים אפילו חצי שעה ביום לתלמידים להסביר להם על מה מדובר, מה זה אלכוהול, מה זה משטרה, מה זה מעצר, מה קורה לאדם שעומד בצד וחברים שלו תוקפים והוא לא משתתף בתקיפה, איך גם הוא הופך להיות שותף לתקיפה".

"מה אמרתי להם?"

"נראה לי שגורם ההרתעה לא קיים", אומר אורדן מיארה. "אם אנשים מרביצים לזקנים ומתעללים בהם ועושים להם מה שהם רוצים, איפה אני אהיה עוד 30 שנה? אני אפחד לצאת מהבית?".

למה עוד 30 שנה? אנג'ל שיינין חיה בפחד כבר עכשיו. מאז שבעלה נפטר, היא לא יוצאת מהבית אחרי השקיעה. "בחושך אני לא יוצאת. זה זוועה", אומרת אנג'ל שיינין. "אבל לא רק ברחוב. מישהו אנס אישה בת 82 במיטה שלה. היא לא יצאה ולא הלכה לאף מקום. אני לא פותחת, אני סוגרת, אין לי פה מי שייכנס אפילו. אני חושבת שזה גרוע מאוד. צריך ביטחון לזקנים. חייבים".

כשהמדינה בעצמה מתנכרת לקשישים ניצולי שואה, מה יגידו החוליגנים הקטנים? ראובן יונה, בן 80, ישב לפני חודש בפארק שמתחת לבית שלו ואכל תפוז. יש שם מתקנים שהציבה עיריית פתח תקווה ומעליהם רשת שתיתן צל. שני נערים בני 14 ו-15 קפצו על הרשת. ראובן חשש שהרשת תיקרע ושהילדים ייפצעו. "פחדתי באמת כמו על הנכדים או על הנינים שלי. אמרתי להם 'ילדים, תרדו משם, אם לא תרדו אני מתקשר למשטרה'. פתאום הם ירדו אליי, וראיתי כוכבים מהבוקסים שהם נתנו לי. כל בוקס שנתנו לי, חשבתי שהראש נשבר". אישה שעברה במקום הזעיקה אמבולנס. "לא הרגשתי כלום, כמו מת. הרימו אותי, וכאב לי נורא. רק צעקתי. זה הכל".

ראובן הוא מדור בוני הארץ. 40 שנה עבד בבניין. לא חלם שזה מה שתהפוך הארץ הזאת להיות. עכשיו, שבור ומרוסק, הוא נראה כאילו קפצו עליו ברגע 30 שנות זקנה. יושב בכסא גלגלים עם פלטינות ברגל. לא ברור אם ישוב ללכת. "מה אמרתי להם? לא קיללתי, לא אמרתי משהו לא טוב חס וחלילה, מה אני אעשה, זה המזל שלי".