האב, בניו הנזירים ורוח הקודש

איני יכול עוד, הגירסא הלטינית: בגיל שמונים וחמש הודה בנדיקטוס ה-16 שעבד מספיק והוא רוצה קצת לנוח. ההודעה הזו הכתה בהלם נוצרים ברחבי העולם, כי דבר כזה לא עושים. או כמעט ולא. יגאל מוסקו פגש בֶּעכּו את האב קוויריקו, נזיר פרנציסקאני, שחי לבדו במנזר עתיק, ותפס אותו לשיחה קלה

פרנציסקוס הקדוש היה באמת איטלקי מליגה אחרת. כמו אמא תרזה הוא חיבק מצורעים, כמו שלמה המלך הוא דיבר עם ציפורים. ויום אחד, מרוב סיגופים ותעניות, הופיעו על שתי ידיו פצעים פלאיים, זהים לפצעי המסמרים שצלבו את ישו. קוראים לזה "סטיגמטה". ב-1219 הפליג פרנציסקוס לארץ הקודש וירד מהסירה בחוף עכו. ברור שחסידיו הקימו במקום כנסיה. 800 שנה עברו מאז. העולם השתנה לגמרי, אבל עכו לא זזה לשום מקום, ובכנסיה שליד הים נשאר נזיר אחד בלבד.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

כל ערב הוא פותח את השער שמתחת לסטיגמטה. נזיר איטלקי בודד, עם חבל פשוט על המותניים, להזכיר את שלושת הנדרים של הפרנציסקאנים. "פרישות, ציות, ועוני", סיפר האב קווירקו כאליללה בקפדנות, "לנדור את הנדרים האלה זה לא פשוט. לא כל אחד יכול לעשות את זה. הרבה אנשים מנסים לעשות זאת, אבל רבים עוזבים אחרי כן את המסדר, כי הם לא מרגישים שהם מסוגלים להמשיך".

הוא גדל בבית עם גג מחודד, בעיירה צ'סטרנינו בדרום איטליה ונקרא קוויריקו כשם הקדוש המגן על העיר. הוא היה רק בן 11 כשקיבל את ההחלטה של חייו. וכך הוא מתאר אותה היום - "לעיירה שלי באו שני פרנציסקאנים מרומא, שהשתייכו לפרובינציה של ארץ הקודש. אני התרשמתי מזה מאוד, וכשראיתי את שני הפרנציסקנים, ישר אמרתי - למה אני לא יכול להיות כמותם?".

ומה עניין אותו? "ההתלהבות לנסוע, לצאת, לראות", הוא מסביר. הילד מדרום איטליה רצה לראות עולם, אבל מ-1977 הוא תקוע כאן אצלנו. שנתיים קודם לכן הוא הוסמך לכמורה על ידי האפיפיור פאולוס השישי, ומאז הוא חייל צייתן.

"סבלתי, אבל בסופו של דבר אלוהים מעניק לך אושר"

קוויריקו מתאר באוזנינו את כל שרשרת הפיקוד. "אני חייב לציית לאחראי עליי, האב הקוסטוס שיושב בירושלים, אני חייב לציית גם לגנרל שלי, שנמצא ברומא, ולאפיפיור שהוא ראש הכנסייה הקתולית. כל המסדר מחולק לפרובינציות בכל רחבי העולם. כאן, המזרח התיכון, ארץ הקודש, היא פרובינציה אחת".

כל נזיר מוצב היכן שקבע הגנרל. אין סירובי פקודה. "אחרי 18 שנים של עבודה בנצרת, שנתתי את כל חיי לבית ספר בנצרת, לאנשים בנצרת, הייתי בחופשה באיטליה, והפרנציסקנים התקשרו אליי ואמרו לי - 'אתה נוסע לעכו'. זה היה הלם גדול בשבילי, אז באתי לכאן. סבלתי, אבל בסופו של דבר אלוהים מעניק לך אושר מאוד עמוק, גם אם אתה סובל בהתחלה".

עד כאן לגבי הציות, אבל מה עם שני הנדרים האחרים? "כשוויתרתי על רכושי, הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי", הודה קוויריקו בגילוי לב. "כי פתאום אין לך כלום. ומה אם אשנה את דעתי? אם ארצה לעזוב, מה יהיה עליי? לאן אלך?".

ומה עם הוויתור על נשים? "יש גם את הבעיה הזאת, שהיא חשובה מאוד", הודה שוב קוויריקו, "וקשה לנו מאוד להתגבר על זה ולהמשיך, אבל מה שבאמת הפחיד אותי, זה העובדה שהייתי חייב לוותר ולהיפרד מהטובין, מהרכוש".

"הוד קדושתו הוא עדיין בן אדם"

הפרנציסקאנים הם ה"קסטודיאנס דה טרה סנטה", הממונים על ארץ הקודש. אולי לא מפליא שהאפיפיורים הטילו דווקא על המסדר הסגפני הזה לשמור ולנהל את נכסי הכנסייה הקתולית בארץ.

השבוע נאלץ האב קוויריקו להכיר בחולשתו של האיש הקדוש עלי אדמות. "בהתחלה לא קיבלתי את הרעיון של הפרישה", מספר קוויריקו, "כי הוא מודל החיקוי שלי, האב שלי. כמובן שאנחנו קוראים לו "הוד קדושתו", אבל הוא עדיין לא מושלם. הוא בן אדם. כמובן שהוא מתקדם יותר ממני ואני מניח שהוא מושלם יותר ממני. אבל הוא עדיין בן אדם. הוא יהיה נזיר מתבודד".

בבקרים האב קוויריקו מנהל את בית הספר של הכנסייה בעכו והוא גם הכומר של הקהילה הקטנה בעכו. והאם הוא לא מצטער אף פעם על חיי הפרישות והחיים עליהם וויתר? "אולי מישהו שלא מרגיש את אלוהים עלול לסבול", הוא מספר, "אבל כשאלוהים איתך, אתה לא מרגיש בודד, ככל שאתה קרוב יותר לאלוהים כך אתה מרגיש פחות בודד".