עלייתה ונפילתה של הקומונה בארסוף

ארסוף הוא אחד היישובים העשירים בישראל. דווקא לידו, מול אחוזות המיליארדרים, הוקם מאהל אקולוגי. קבוצה של צעירים – כלכלנים, מעצבים, אנשי היי-טק, כאלו שמאסו באורח החיים של העיר, במרדף אחרי הכסף – ביקשו להקים דווקא שם את חייהם מחדש. במשך חודשים הם חיו באידיליה כמעט מושלמת עד שהעניינים החלו להסתבך

על קרקע חקלאית באחד המקומות הכי מבוקשים בישראל הוקם לפני חצי השנה המקום הזה שאין לו עדיין שם. מצפון קיבוץ שפיים, ממזרח הווילות של רשפון, ממערב האחוזות של עשירי ארסוף. בלב השדות הוקם מתחם שמציע חבילת חיים אחרת. ישנים באוהלים. יש מקלחת של מים קרים. השירותים אקולוגיים ואת האוכל משתדלים לפחות לגדל בערוגות.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

יכול להיות שראיתם אותם מחלון הרכב בפקק הקבוע של כביש החוף. גם איתי וגל היו פעם בדיוק כמותכם, באוטו. היו. איתי הגיע לכאן לפני חמישה חודשים, אחרי שהיה בחוות אקולוגיות שונות בארץ ובחו"ל. כאן הוא פגש את אמיר בן-יער, הבן של בעל הקרקע, האיש שהתחיל את הכל. "הייתי במחאה ברוטשילד, גרתי שם ממש תקופה", מספר אמיר. "אחרי זה עשינו מאהל בירושלים איזה תקופה, והיה לי שם רשת צל, הבאתי אותה לפה, ופשוט אמרתי: יש לי פה שטח, בוא נשב פה רגע, נראה לאן זה ייקח". בדרך הצטרפו עוד אנשים ויצרו כאן מעין חברה חדשה.

הם יצרו כאן משהו מאוד פשוט ומאוד לא סטנדרטי. מעין ניסוי חברתי - מקום שהוא כמעט נטול חוקים, ושהדברים בו קורים לאט. "כולם פה יכולים בכל רגע נתון לקום וללכת", אומר הראל מדיני, מדיירי המאהל. "תעשה מה שאתה רוצה, אף אחד לא יגיד לך כלום. וגם אם יגידו לך משהו, אז אתה לא חייב להתייחס אליהם. אתה חי".

"בפנים אני מיליונרית"

ניסוי חברתי מרתק - שהסתיים. חברי הקומונה (חדשות 2)
"אני הולכת החוצה ואני רואה אנשים אפורים, עם מסכנות בפנים, עם דיכאון, לא יודעים מי הם, מה הם, מה הם עושים פה. כאילו מתנהלים במין מרדף אחרי איזו אשליה של אושר", אומרת אלה דבורי, מדיירי המאהל. אלה עבדה כמעצבת גרפית והחליטה לעזוב את המרוץ. "אמא שלי, קשה לה מאוד. היא כביכול השקיעה בי הרבה, והיא רוצה לראות דברים בשטח. היא רוצה שיהיה לי בית, שהיא תוכל לבוא לבקר, שיהיה לי ביטחון, אבל לא חסר לי כלום, בפנים אני מיליונרית".

אבל האוטופיה הזאת בסכנה. ברקע עמדה כל הזמן הדרישה של משרד החקלאות לפנות את המקום. על פי החוק אסור להתיישב על קרקע חקלאית, גם לא באוהל. אמרו שהגשם שיגיע ישבור אותם, אבל גם הוא לא שבר. בעצם אמרו עליהם הכל: שהם חתרנים, שהם היפים, בטלנים. חלקם כאלה.

אבל יש גם את אורי מילמן שעובד בהיי-טק. בבוקר הוא יוצא מהאוהל על האופניים. שמונה ק"מ של רכיבה לארץ אחרת. "אומנם גרתי בתל אביב והייתה לי תקופה ממש כייפית, אבל זה המון כסף בשביל לשלם את שכר הדירה, בשביל להחזיק את הרכב. אפילו רק כדי לחיות פשוט אנשים צריכים לעבוד מאוד קשה".

ימיו האחרונים של המאהל

נע בין חברת היי-טק לבין המאהל. אורי (חדשות 2)
בעצם כולם כאן קצת מנסים להציל את עצמם בימים בהם דירה היא יעד בלתי אפשרי. רק שהם מוכנים ללכת הרבה יותר רחוק. וההתיישבות שלהם כאן, במרכז הארץ, היא מעין תמונת מראה למרדף אחרי הכסף שמתנהל מסביב. אבל היא גם מושכת הרבה תשומת לב. כאן הרבה יותר רגישים לכל אוהל שנמצא על הקרקע. והמסרים שהם קיבלו מהרשויות היו ברורים: צריך להתפנות או לצאת למאבק.

"אנחנו לא הולכים לוותר", מבהירה גל שיטרית, מדיירות המאהל. |"הקבוצה שנמצאת כאן הולכת לשחרר את האדמות, ואנחנו הולכים עם זה עד הסוף". למחרת בבוקר חזרנו. כבר מרחוק משהו נראה היה שונה. אוהל המגורים הראשי פורק. החפצים עכשיו מפוזרים על הקרקע. ובמרכז המחנה נשבו פתאום רוחות שונות לגמרי ממה שהכרנו.

"הגיע מכתב ממנהל מקרקעי ישראל שהוא תובע את אבא שלי על זה שאישר לאנשים לגור פה", מספר אמיר. "אני לא רוצה שאבא שלי ייפגע מזה שהוא אפשר לי". באנו לספר סיפור על מאהל יוצא דופן ומסתבר שהיו אלה ימיו האחרונים. אמיר, האיש שהקים את המקום הזה, התרחק מכולם וקושש עצים למדורה אחרונה. הם הבטיחו לנו שזה לא הסוף, שיקום מאהל אחר. אבל בפעם הראשונה מאז שהגענו לכאן, השירה סביב המדורה נשמעה צורמת. הניסוי החברתי הזה שרד חצי שנה. יש לא מעט מה ללמוד ממנו, אבל גם מהדרך בה נגמר. נשבט אמר את דברו.