דור שלישי עם מספר: ילדים ונכדים של ניצולי שואה מקעקעים על הזרוע את המספר מאושוויץ

המספרים שנשאו על זרועם ניצולי השואה נחשבו במשך שנים לזיכרון מר מאושוויץ, עוד אחד מהסממנים המזוויעים ביותר של המשטר הנאצי. אבל 70 שנה אחרי, הילדים והנכדים - מסתכלים על הספרות המקועקעות קצת אחרת. לא כסממן משפיל שיש להסתיר או להסיר, אלא דווקא כזיכרון שיישאו איתם הלאה, הלכה למעשה, ומקעקעים אותו בעצמם

ספרות מקועקעות על יד. הדימוי הזה, התמונה הזו, מקועקעת לכולנו כעוד זיכרון צורב, עגום, טראומטי מהמחנות ההם. מאושוויץ, הפלנטה האחרת. מהשואה. עבור רבים מהניצולים היו הספרות האלה, שנועדו להחליף את שמם במספר קטלוגי, משפיל, לאות קין שנאבקו להסיר. אבל 70 שנים אחרי, בדורות ההמשך, יש דווקא מי שרוצים לקחת את הסממן הזה, איתם, הלאה.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת  

צעירים רבים החליטו וממשיכים להחליט לקעקע את המספר על גופם שלהם, מתוך בחירה מלאה. "הסתכלתי על היד של סבא ופשוט רציתי לעשות גם את המספר", סיפר אריק, נכדו של ניצול השואה יוסף דיאמנט, "זה התבשל. המחשבה הזאת התבשלה ובאה וחזרה במשך, אני חושב, משהו כמו שנתיים". 

טרם הקעקוע, סיפר אריק לסבו על החלטתו. "הוא נבהל. התגובה הראשונה הייתה להיבהל. ממש, הוא לקח אחורה וקצת נבהל. ועוד לפני שעניתי הוא הסתכל עליי ואמר לי, כשיהיה לך נכד והוא ישאל אותך מה זה המספר הזה, אתה תספר לו עליי? והעיניים שלו כבר...זאת אומרת, זה כבר היה ברור". רבים מבני משפחתו של יוסף, הבנים והנכדים בחרו גם הם לקעקע את המספר על היד, יחד. הם גם זוכרים אותו בעל פה.

רבים מהמקועקעים החדשים חשופים כמובן לביקורת ושאלות רבות, אבל יש להם גם תשובות מוכנות. במקום השפלה - חלקם רואים במספר השראה. "המספר הזה נותן לי המון כוח", סיפר דורון דיאמנט, בנו של יוסף זכרו לברכה, "מה שבעצם מנצח ומנצח את הכול, זה הזיכרון של אבא שלי. המספר הזה מבחינתי מייצג את אבא שלי, קודם כול".

גם עבור אלי, נכדתו של יוסף, הספרות השחורות מסמלות קודם כל זיכרון. "עם זה אני גדלתי. סבא שלי אף פעם לא התבייש במספר הזה או ניסה להחביא אותו, הוא תמיד היה עם שרוולים קצרים, תמיד ראית את המספר. אני זוכרת, לפני שהוא נפטר הוא אפילו ביקש שהמספר הזה יהיה רשום לו על הקבר".

חלק מהצעירים אפילו לא משתפים את הקרובים הניצולים בהחלטה. דניאל פילוסוף היה צריך להתגבר על הפחד לפני שהראה לסבתו את המספר שלה - על זרועו. "הוא לא סיפר לי, שנה", היא מעידה, "ופתאום הוא... יש לו מספר. כמעט התעלפתי".

אבל יש גם הסברים אחרים. בזמנים שבהם גיל הניצולים הולך ועולה ורבים מהם הולכים לעולמם מדי שנה - יש מי שרואה בהנצחה הזו חשיבות של ממש. "העובדה שאנשים מסתכלים על היד שלי ושואלים, מה זה? למה עשית את זה? ועולה להם בראש שואה, מבחינתי זה גם דרך לאזכר", מספר ניר סגיר, "הלזעזע הזה. הטיפה לזעזע הזה".