שירת החיים של הילדה מברגן בלזן‎

לאחר שאיבדה את משפחתה, נותרה בטי קרחי לבדה בעולם. כשהיא מצוידת רק בקולה הצלול הצליחה הילדה בת ה-6 לזכות באהדת הקצינים הנאצים ולשרוד. בשיחה עם חדשות 2 Online היא נזכרת במכות שספגה כשהפסיקה לשיר

פסיפס סיפורי הגבורה של ניצולי זוועות השואה מביא בין השאר את עלילותיהם רצופות המוות של מי שרק קולם עמד להם במאבקם על הדבקות ועל ההיאחזות בחיים. אך אם תשאלו את בטי קרחי, גורלה לא היה שונה מאותם שישה מיליונים אלמלא בגד בה קול הפעמונים שלה בפני מאות קצינים נאצים בחורף 1945. אחרי יותר משבעים שנה מאז שדיממה על האדמה הבוצית של ברגן בלזן, היא עדיין זוכרת את תלי ההרוגים ולא מפסיקה לשיר.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת  

זמן קצר לאחר שציינה את השנה הראשונה להולדתה, איבדה בטי קרחי את כל היקר לה. משפחתה נגזלה ממנה, כמו גם נופי ילדותה הפסטורליים ותקוותה שתזכה לשוב ולחזות בהם אי פעם. היחידי ששימש לה בן ברית היה אז קולה הצלול, אותו נתנה בשירה מאז שזיכרונה מלווה אותה, והוא זה שהעניק לה מעט נחמה לאורך שנות המלחמה המרות, ובסופו של דבר גם ישועה ועדנה. "נולדתי זמרת", היא מספרת. "מי שהכירו את משפחתי אמרו שמהיום שנולדתי לא בכיתי, רק שרתי".

היא נולדה בבריסל שבבלגיה בשנת 1939 לזוג הורים יהודים. עם פרוץ המלחמה עקרה משפחתה להולנד ומשם לצרפת, שם נתפסה והובלה יחד עם עשרות אלפי משפחות הקהילה היהודית אל מחנות הריכוז וההשמדה ברחבי אירופה. למרות גילה הרך, הצליחה בטי לחקוק בזיכרונותיה הראשונים את מראות המדינה שטופת השמש, רגע לפני שאפפו אותה ענני המלחמה. "אני עדיין זוכרת את צרפת היפה, הכפרית והנהדרת, אבל בן לילה הכל נגמר", היא משחזרת. "העלו אותנו לרכבת, ודרך כמה מחנות הגענו בסופו של דבר למחנה הריכוז ברגן בלזן".

זכרונותיה מהעת ההיא פזורים בתודעתה כשברים של תאריכים ואירועים, שלעתים אינם נקשרים במדויק זה בזה. מבין מארג הטלאים הזה דולה בטי את חוויית האובדן הראשונה שנצרבה בחייה זמן קצר לאחר שחצתה את שערי המחנה. אביה, שנעלם באורח מסתורי, הותיר אותה לבדה יחד עם אמה ועם אחיה הצעיר במציאות שאיימה לנגוס מהם בכל רגע. הרשע שניבט אליה מכל סמטה במחנה, הגיע לבסוף אל סף דלתה כשליחו של מלאך המוות מאושוויץ. "כשהגרמנים גילו שיש לנו גנים של תאומים במשפחה, הם הגיעו בהוראת ד"ר מנגלה כדי לקחת את אחי הקטן, דוד", נזכרת בטי בעצב. "הוא היה אז רק בן שלוש, ילד בלונדיני ויפה תואר, בעוד שאני הייתי קטנה ושחרחורת".

זמן לא רב לאחר מכן שבו הקצינים הנאציים אל מעון המשפחה המצומצמת, הפעם כדי לקחת גם אותה. "כשבא הגרמני פעם נוספת, אמא לא הייתה מוכנה שהוא ייקח אותי", היא מספרת. "הוא שאל אותה 'את הצוענייה הזו את רוצה להציל?'  ואז פשוט ירה בה והרג אותה, בו במקום".

בטי קרחי בת ה-13, עם עלייתה ארצה

"חיכיתי שהיא תמות כדי להוריד ממנה את המגפיים"

משנותרה לבדה בעולם, הניחה בטי לטלטלות לסחוף אותה עד לקצות מחוזות הסבל האנושי. המוות, שלא היה זר לילדה הרכה, היה לבן בית במחנה שאותו פקד מדי יום כשאסף איתו עוד חסרי מזל. "הייתה ילדה אחת עם מגפיים שנורא קינאתי בה", מגלה בטי. "אני זוכרת כיצד באחד הלילות המתנתי ערה לאורך כל הלילה, כי ידעתי שעד הבוקר היא תמות. בסופו של דבר היא הייתה כל כך קפואה, שלא היה ניתן בכלל להוריד ממנה את המגפיים".

הבדידות והעצב, שהיו לחבריה הטובים ביותר, הובילו את הילדה הצעירה להתרכז בעצמה ובכישוריה הייחודיים, שלימים יהפכו לחבל ההצלה שלה מאימת הגורל שהיה צפוי לה. "נהגתי לשיר לילדים במחנה", נזכרת בטי. "היה בעיקר שיר אחד בגרמנית, שאינני זוכרת איזה. באחת הפעמים שבהן שרתי ניסו הילדים שהיו סביבי לסמן לי לחדול, אבל זה היה מאוחר מדי כשהבחנתי בקצין הנאצי שעמד לידם והביט בי".

תחושת ההקלה שפשטה בגופה כשזה פקד עליה להתלוות אליו, הפכה במהירות לציפייה גוברת לקראת האיחוד הקרוב עם אהוביה בעולם שבו לרשע אין בו דריסת רגל. "כולם היו בטוחים שהוא עומד לירות בי", היא מספרת. "אבל במקום זאת הוא לקח אותי למפקד המחנה וביקש ממני לשיר בפניו את אותו השיר ששרתי בבלוק".

לאחר שהוקסם מקול הפעמונים של הילדה היהודייה, ביקש ממנה מפקד המחנה להופיע בטקס חג המולד. מאחר ולא יכלה לסרב נעתרה בטי לבקשתו, ועד מהרה מצאה את עצמה מרגשת המוני גרמנים שהגיעו כדי לכרות אוזן לקולה של ילדת הפלא מהגטו, שהייתה אז כבר בת שש. "כולם התאהבו בי, הייתי ילדה יפה עם שתי גומות חן", נזכרת בטי. "הרבה אנשים באו לשמוע אותי שרה, והיה לי נחמד להשמיע. עם זאת גם הייתי אומללה מאוד, כי שאר הילדים קינאו בי ונהגו להרביץ לי ולגזול ממני את הבגדים ואת האוכל שקיבלתי מהקצינים".

גלי האהדה הארעיים שלהם זכתה מאנשי הסגל שנכרכו אחר קולה, לא הכינו את בטי לרגע שבו שוב תאבד את הקול וכמעט את חייה. "כשחג המולד הגיע, העמידו אותי על במה קטנה מול כמאה גברים לערך, ונתנו לי את האות להתחיל לשיר", היא שבה ומשחזרת. "אני זוכרת איך הסתכלתי בכולם ופשוט נאלמתי דום. הרגשתי שאני בין מלאכים, לא בין אנשים, ופשוט לא יצא לי קול".

מפקד המחנה הנבוך עוד ניסה להציל את המופע וניגש אל הילדה הקפואה וביקש ממנה לשיר כפי שהיא יודעת לעשות כל כך יפה. "תביאו לי את אמא שלי, ואני אשיר לכם כאן עד הבוקר", השיבה לו בטי וזכתה בתגובה למטר של קללות ומכות. "הם הרביצו לי באלות", מספרת בטי. "קיבלתי מהם מכות רצח, הם כמעט הרגו אותי".

דוד קרחי בן ה-12, עם עלייתו ארצה

"האנשים שישנו לצד הדרכים היו כולם מתים"

כיצד נגררה כשהיא פצועה וחבולה על סף מוות והושלכה אל תל גופות בסמוך לגדר היא כבר אינה זוכרת. גבר גוי אשר הבחין בגופת הילדה מבין הגופות המיוסרות כשהיא נושמת, נשא אותה משם אל מנזר מקומי שבו הוסתרה בידי הנזירות. "היו לי זיכרונות מהדרך לשם", היא מספרת על הרגעים שבהם כמעט ונשקה למוות. "ראיתי מאות אנשים ישנים בצדי הדרכים. רק לאחר מכן הבנתי שהם למעשה היו מתים כולם".

תקופת השיקום שעברה בחשאי בידי נשות המנזר זכורה לה גם היא במעומעם. "זו הייתה תקופה מאוד ארוכה", היא מספרת. "חלק מהזמן הייתי מחוסרת הכרה כשאני סובלת משברים קשים בכל הגוף. לא יכולתי ללכת או אפילו לעמוד. מה שכן זכור לי בבירור הוא הפעמים שבהן הייתי מתעוררת משנתי מרעמי ההפצצות שהטילו בנות הברית על גרמניה בתקופה ההיא".
 
עם החלמתה החלה גם אירופה להחלים מפצעי המלחמה שזה עתה נסתיימה. את השנים הראשונות שלאחר נפילת גרמניה הנאצית, העבירה בטי בבית יתומים שבאלפים הצרפתיים, שם הלכה והשיבה לעצמה את עצמה והחלה שוב לשיר. "הצטרפתי ללהקת בוגרים, שם נתנו לי תמיד את תפקידי הסולו והם ריפאו אותי", מתארת בטי. "בימים האחרים נהגתי להתגנב אל הכנסייה ולשמוע קנטטות של באך. היה לי הסכם סודי עם מנהל בית היתומים, כך שהוא ידע תמיד היכן למצוא אותי".

התאחדו שוב בבית היתומים, בטי ואחיה דוד (

מהיגון והעצב אל התקווה והתקומה

אל אותו בית יתומים שבו מצאה את תקומתה המחודשת הגיע בהמשך גם אחיה הצעיר, שאותו לא ראתה מאז המלחמה. באותה התקופה שב גם אביה לחייה, לאחר שהצליח להסתתר בדיר חזירים במשך ארבע השנים. האיחוד המשפחתי המפתיע איים לערער את חייה של בטי הצעירה, שאולצה לשוב לחוויית האובדן כששכלה את שניהם בלבה. "בשבילי כולם מתו כבר אז", היא מסבירה. "כשאחי דוד חזר הוא היה פצוע ומכוסה כולו בצלקות. התביישתי בו שם וניסיתי להתכחש אליו. גם את אמא שלי כבר לא זכרתי. היו תקופות שניסיתי לחלום אותה, אבל יכול להיות שמחקתי אותה מראשי רק כדי לא להשתגע".

בשנת 1952 עלו שלושת פליטי המשפחה לישראל והשתקעו בה. לאחר שאביה נישא בשנית, עזבה בטי את ביתם ועברה להתגורר בכפר הנוער כנות שם החלה לשיר – לראשונה מתוך שמחה אמיתית. באחת הפעמים שבהן הופיעה, צדה שירתה של בטי את אוזנו של מלחין צעיר בשם עמנואל זמיר. החזון שראה לנגד עיניו הוביל אותו לאמץ את הזמרת המוכשרת תחת חסותו וללמד אותה פיתוח קול. לאחר שנים ארוכות של יתמות חשה בטי כי היא סוף סוף מצאה את דמות האב שנעדרה עד כה מחייה, אולם תחושת השותפות הזו נגדעה עם מותו הטרגי של זמיר זמן קצר לאחר מכן.

מאז מצאה בטי את מקומה בין החיים, יחד עם עשרות אלפי ניצולי שואה נוספים המסתייעים בקרן הרווחה לנפגעי השואה בישראל. למרות מארג הטרגדיות שמהן נטוו חייה, לא חדלה בטי לאורך שנותיה לשוב ולהזכיר לעצמה בקולות ובתווים כיצד ניצחה את המוות במלוא גרונה, גם כאשר לא הייתה לה כל סיבה לשיר. "לא שרתי שירים שמחים, אבל שרתי", היא אומרת בהתרסת ניצחון. "שרתי והמשכתי לשיר, למרות שכל שירי הילדות שלי היו עצובים ולא היה לי אפילו שיר אחד על 'פרפר נחמד'. במקום שבו אני גדלתי בכלל לא היו פרפרים".

לפניות לכתב: AzriA@ch2news.tv