"לחשנו וחלמנו על החיים שמחוץ למחבוא"

שושנה שפר התחבאה עם משפחתה מאימת הנאצים, ונאלצה לנדוד מבור לאסם סגור - ולחשוש שבכל רגע תתגלה. "כל הזמן היינו רעבים ופחדנו", נזכרת שושנה - שבשנות המלחמה רק קיוותה שתוכל ביום מן הימים "לשחק בחצר עם בובה"

שושנה שפר בילדותה (באדיבות המצולמת)

לכל אדם שעבר את השואה יש סיפור ייחודי ולכל יהודי ששרד את שנות המלחמה באירופה יש סיפור שמורכב מגבורה, נחישות ולעיתים מזל שסייע לחמוק ממכונת ההריגה הנאצית. שושנה שפר עברה את שנות המלחמה בעיירה בה נולדה, כשהיא ומשפחתה עוברים ממסתור למסתור. פעם אחר פעם חמקה שושנה מידי הנאצים, הרבה בזכות אנשים טובים שסיכנו את חייהם כדי לעשות את הדבר הנכון והסתירו יהודים מהמבקשים להורגם.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לפייסבוק רשת

שושנה שפר (רוזן) גדלה בעיירה דרוהוביץ' שבגליציה, שהייתה אז חלק מפולין וכיום שייכת לאוקראינה. כמעט מחצית מתושביה של דרוהוביץ', עיירת מרבצי נפט ובתי זיקוק, היו יהודים ערב מלחמת העולם השנייה. הגרמנים הגיעו לאזור יחסית מאוחר, ב-1941, וגורשו משם כמה חודשים לפני תום המלחמה בספטמבר 1944. לאורך כל התקופה הזו היהודים נרדפו על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה עימם - מרביתם נשלחו למוות ורק מקצתם שרדו. חרב ריחפה מעל כל יהודי ומעל כל אדם שביקש להציל נפש יהודי. מי שרצה לשרוד, היה חייב להסתתר - כך מספרת שפר. סיפור חייה של שפר תועד בספר "מקום המסתור שלי" בהוצאת אוריון, שכולל גם איורים שמשחזרים את מה שעבר עליה.

"להתחבא זו הייתה השגרה", משחזרת שפר את ימי המלחמה, "תמיד שואלים אותי מה היינו עושים שם כל כך הרבה שעות - היינו לוחשים הרבה, לוחשים וחולמים על החיים שמחוץ למחבוא". הפעם הראשונה שבני משפחתה של שושנה הסתתרו הייתה עוד לפני שהגטו היהודי הוקם בעיר: "הגרמנים נתנו יד חופשית לתושבי העיר לעשות כרצונם ביהודי המקום - אני שיחקתי עם חברה בחצר, אמא שלה חזרה ממרכז העיר ואמרה לי להגיד לאמא שלי שכדאי שנסתתר כי במרכז העיר מרביצים ליהודים, מוציאים אותם החוצה והורגים".

שושנה שפר כיום, במרפסת ביתה (עזרי עמרם, חדשות 2)

"היה אפשר לגנוב תפוח אדמה כדי לאכול"

אלו היו ימים קשים של פוגרום בעיר, שבמהלכו הסתתרו בני המשפחה בביתה של אותה שכנה טובה. "לאחר כמה ימים ראינו שהמצב נרגע מעט וחזרנו הביתה. ההתדרדרות הייתה אטית אך עקבית - בתחילה היו הגרמנים מגיעים מדי פעם והיינו צריכים למסור את הזהב ואת הפרוות שבבית, לאחר מכן גברו אירועי האלימות, והילדים היהודים פשוט לא הלכו יותר לבית הספר". לאחר זמן קצר הוקם באזור מחנה העבודה, ומשפחתה של שושנה עברה לגור ברפת של מחנה העבודה.

"זה היה מחנה טוב יחסית ליהודים, כי עבדנו בשדות, בחקלאות ואפשר היה לגנוב תפוח אדמה כדי לאכול", מנסה שפר להסביר את היתרונות שבחוויה הקשה. "מנהל המחנה היה גרמני בשם היימריך והוא עזר המון ליהודים - בכל פעם שהייתה אקציה וביקשו לשלוח יהודים למוות, הוא היה אומר להורים להחביא את הילדים, פעם אחת הוא אמר לאבא שלי שאנחנו חייבים מחבוא טוב". לקראת האקציה הקרבה ההורים חפרו בור בין אסם לשירותים, כיסו עם חתיכת עץ ושם תחבו את הילדים עד יחלוף זעם.

"הייתה שם חבית עם כל החרא", מתנצלת שפר על השפה ונדמה שעודנה יכולה להריח את ריח הבור. "הזיזו את הקרש שמעל לבור, הכניסו אותנו ושם ישבנו, בחושך. חיכינו שהכל יעבור, הייתי עם אחותי ועם ילד נוסף. אני זוכרת שהיה פחד ורעב במחבוא הזה, כל הזמן היינו רעבים ופחדנו". היא גם זוכרת את הרגע שהוריה פתחו את המחבוא והיא יצאה החוצה, אבל ידעה שתוך זמן קצר תיאלץ לשוב ולהתחבא.

"חששנו שהגסטפו יגיע והכל ייגמר"

"לאחר כמה חודשים חיסלו את המחנה, כי זה היה קל מדי ליהודים", היא אומרת. משפחתה ידעה שכדי לשרוד הם ייאלצו למצוא מקום נוסף, הפעם אביה דאג למקום חדש, אצל פולני שהיה נגן העוגב בכנסייה העירונית. "הוא אמר שיכין מחבוא אצלו בבית. כשהגענו אליו כמה משפחות ששילמו לו כסף, הוא אמר שלא הספיק להכין אבל לקח אותנו לאסם שהיה בבעלותו של הכומר. הוא היה מגיע מדי ערב ומביא אוכל. בכל פעם שפתחו את הדלת נעתקה נשימתנו, חששנו שזהו זה, הנה מיד מגיעים הגסטפו והכל נגמר. באחד הפעמים הגיע למקום אוקראיני, הסתכל על הילדים, אמר שמסוכן כאן ולקח אותנו למחבוא חדש".

מקום המסתור הבא היה בבית דו-משפחתי בשדות, ביתו של האוקראיני אותו מתארת שפר כאדם טוב לב ודל אמצעים. באותם ימים חיסלו את מחנה העבודה, ובמקום התקבצו כ-15 איש. אביה של שושנה, מנדל רוזן (נסטל), יצא יום אחד ולא שב: "לקחו אותו עם קבוצה של חיילים פולנים ואוקראינים שניסו להתנגד וירו בהם בחורשה שליד העיירה, חפרו שם בורות וירו בהם".

"ראינו את השמיים דרך חריצי הקש"

האוקראיני סידר לשאר בני המשפחה מחבוא חדש בחצר: מבנה ארעי העומד על ארבעה עמודים שעליו היו מניחים את קש להאכלת הפרות. זו היה מעין דרגש של עץ וגג של קש, מקום אליו הם בקושי נכנסו כולם ורק באמצע היה מקום לילד קטן לעמוד. "היינו שכובים שם כל היום, היה קיץ, אז זה לא היה כל נורא, אפשר היה לראות את השמיים מבין חריצי הקש. לשכנים הייתה אחיינית פחות או יותר בגילי שהייתה משחקת בחצר, הייתי רואה אותה מבעד לחריצים, כל כך קינאתי בה", מוסיפה שפר.

המשפחה השנייה שהתגוררה במבנה הייתה של הפולני, שהוא ואשתו ידעו אודות היהודים המוסתרים, אך לא היו מעורבים בהסתרת משפחתה של שושנה. כשהגיע החורף, האוקראיני הכניס את קבוצת המתחבאים לחדר בבית: "זה היה חדר נוסף אליו היו מכניסים את הירקות כדי שלא יקפאו. זה היה חדר אמיתי, יותר גדול מהמבנה בחצר, יכולנו לעמוד וללכת הלוך ושוב בתוכו". כדי שלא ימצאו את היהודים, בעל הבית דחף ארון גדול על הדלת ואת החלון המביט לחצר אטם באמצעות קש בין הזכוכיות הכפולות - גם לשם הבידוד מהקור הנורא וגם כדי שלא יראו את קבוצת היהודים המוסתרת.

האחיינית כמעט הסגירה את המשפחה היהודית

המחבוא השתנה אבל העיקרון נותר זהה: בכל מקום הם היו צריכים להסתתר וללחוש. מעל כל התרחשות היה את החשש שבכל רגע זה ייגמר ומאחורי כל דלת יכול היה להגיע המלשין או החייל שישלח אותם למקום אליו מרבית יהודי אירופה הגיעו. שפר מתארת מקרים רבים, שהם ממש בגדר נס, בהם ניצלו היהודים שהתחבאו: באחד המקרים בהם כמעט נחשפו האחיינית של המשפחה האוקראינית מצאה אותם. "היא אף פעם לא נכנסה לחדר, והיא לא הבינה מדוע לא נותנים לה להיכנס לשם. פעם אחת כשהדודים נסעו העירה והשאירו אותה לבדה, סקרנותה גברה עליה והיא טיפסה על עצי הסקה בחצר והציצה מהחלק העליון של החלון היישר אל תוך עיניהם של הנמצאים בחדר. היא ראתה בחלון אנשים ונבהלה, היא מיד ניגשה לשכן וסיפרה לו".

השכן הפולני, שידע על המשפחה המתחבאת, ביקש מהילדה לא להגיד לאף אחד אלא לספר רק לדודים כשיחזרו. שושנה מוסיפה כי "כשהם חזרו הילדה רצה וסיפרה להם, הם אמרו לה שהיא מדמיינת ואין שם אף אחד, הציעו לה להתלוות לדודתה לסיבוב נוסף בעיר אבל לא לספר לאף אחד כי גם כך לא יאמינו לך. לאחר שיצאו הילדה והדודה. אחד אחד יצאנו מהחדר וטיפסנו בחזרה למחבוא הקודם בחצר, בעל המקום ניקה מהר את החדר והחזיר הכל למקומו, כשחזרו הראה לילדה ואמר לה 'תראי, הכל היה רק בדמיונך ואל תגידי גם להורים שלך, כי יחשבו שאת משקרת' - והיא שמרה את זה לעצמה והיינו שם עד לסוף המלחמה".

חלמה כל המלחמה על בובה

שושנה מתגוררת כיום בדיור המוגן של מגדלי ים התיכון ברמת השרון. המרפסת בה שוחחנו, בערב החג השני של הפסח, גדולה יותר ממרבית המקומות בהם הסתתרה במהלך המלחמה - מקומות אותם חלקה עם אנשים נוספים בצפיפות שקשה לדמיין ובתנאים לא תנאים. היא מנסה לתאר בנינוחות את רגעי המתח בהם כמעט ונחשפו: מקומיים שהגיעו והבחינו בדברים חריגים, חיילים גרמניים שלעתים התיישבו בסמוך למקומות המסתור. "הילדים לא בכו, הם הבינו שאי אפשר לבכות", היא מסבירה בפשטות.

אבל יותר מכל היא מדגישה את השגרה הבלתי נתפסת של הסתתרות מתמדת: "אני זוכרת בעיקר לחישות, לוחשים המון וחולמים. הייתי חולמת שנוכל לשחק בחצר, חלמתי כל הזמן שנוכל לרוץ בחוץ, נוכל לצאת ולהיות עם כל הילדים ולשחק. ושתהיה לי בובה, כל כך רציתי בובה, נולדו לי רק ארבעה בנים, כל פעם נולד לי עוד בן. לבן השלישי קניתי כבר בובה ועגלה, כי לי לא היה - זה היה החלום שלי שאוכל לשחק עם בובות". 

לפניות לכתב: AzriA@ch2news.tv